סיפורי קומקום

"מחכים למשיח?....זה שיר קצת...טוב, נראה אם שלומי, הפסנתרן שלנו, יוכל לנגן את זה...טוב...אני אחזור אלייך בעוד יום-יומיים, מעיין".

נחומי נשמע קצת סקפטי בהתחלה, אבל היום הוא התקשר ואמר שזה בסדר ואני אוכל לשיר במועדון הזמר הקרוב את "מחכים למשיח". הצעתי שאשיר אותו במקום השיר "אין לי כסף, אין לי" [או איך שלא קוראים לשיר הזה..], כי אחרי הכל זה שיר שהוא גם יותר יפה, גם פחות ילדותי, הבעייה מספר אחד שלך כשאת עובדת עם אותם אנשים מאז שאת בכיתה ד', וגם קצת יותר מביע יכולות. נכון, זו עוד הופעה זניחה לחלוטין, כל הקהל הולך להיות מעל גיל 70 [חוץ מהסאונדמן ואולי אמא ואבא אם יתחשק להם לבוא לראות], אבל גם לי יש דרישות! ודעו לכם שכל אלילי הרוק התחילו במועדוני זמר מקומיים ומלאי זקנים, זה אפילו יותר טוב מלהתחיל בערבי במה פתוחה עם שני אנשים בקהל וריח של פח!

אבל לא רק על זה רציתי לדסקס...

בסופ"ש היה לי סמינר עם קבוצת ההמשך המהוללת שלי, בקן נווה שאנן, חיפה. סמינר בנושא חינוך. נהניתי סופר-מגה-על-חלל!

הכל התחיל בחבורה של 7 בנות וגל אחד שהתגלגלו להם להנאתם באוטובוס לחיפה [שלגמרי במקרה ישבה בו גם סלב אחת משכבתי שלא אנקוב בשמה, כי אם בכינויה: לולי. אני התעלמתי באלגנטיות האופיינית לי]. מיד כשירדו מאוטובוס 123 לנו"ש עזר להם להגיע לקן זקן חביב ומלומד שככל הנראה מקבל אחוזים מהטכניון על כל סטודנט שנרשם ללימודים שם, כי במשך כל הדרך ["זה בדיוק 250 מטר דרך הרחוב הזה..."] הוא ניסה לשכנע אותנו להרשם לטכניון, כי זה מוסד מעולה ומושי-מושלמי ואם יהיה לנו ממוצע של 97 ומעלה נקבל דירה ופלאפון. אני נשבעת שהוא פשוט לא הפסיק לדבר עד שנפרדנו ממנו, וגם אחר כך הוא קרא אחרינו "תירשמו לטכניווווןןן!!!!1;@#~". באמת שהדבר היחיד שהוא לא עשה זה להציע את גופו בתמורה, אבל יכול להיות שהוא חשב על זה וויתר על הרעיון לאור העובדה ש... נו... אנחנו צעירים ויפים ואמיצים ומלאי חדוות-נעורים... ואנחנו לא בקטע של.. כן.

בכל אופן שהינו בקן נו"ש אשר מבחינה ארכיטקטונית תוכנן להיראות כמו פלטת צבעים [רק בלי הצבעים]. כבר שלוש שנים לא הייתי שם...

הספקנו:

1. לשחק "מחבואים 10 9", שזה כמו מחבואים רק שמתחילים לספור מעשר שניות לאט לאט יורדים בזמנים ולמחפש אסור לזוז מהמקום, ועמיתיתותיתותי החליט שזה רעיון לא רע להתרסק עליי בתוך שיחי הרוזמרין, לגרום לי לכאב גב ברמה בינונית ולהתמלא בפרחי רוזמרין קסומים בכל חור אפשרי.
2. לשאול שאלות הרות גורל על החינוך כיום ועל תפקידנו כמחנכים לעתיד.
3. לבשל ארוחות גורמה אשר כוללות, בין השאר, פתיתים בצורת לבבות וקורנפלקס של חרדים שבמאחורה של האריזה שלו יש שיר על "חבורת החסד" השאקלית אשר מתכנסת בכל יום במכולת של סבא מלכישוע [הוא גם חבר בחבורה] ומתכננת כיצד לעזור לאנשים.
4. לעבור את "מנהרת הפחד" המפורסמת שהושארה שם במיוחד מהפורימון והוסבה מעט להיות "מנהרת החרדה מלהיות י"ג אשר לא עומד בזמנים והכל נורא פוסט מודרני". בסופה הייתה מגלשה נהדרת שעשינו אותו המון גם בלי קשר.
5. ללמוד לשחק ברידג' ולהתבכיין בכל פעם שאני שוכחת חוק בסיסי וברור.
6. לעבור שיחה אישית עם יובל מהתנועה הבוגרת ששאל אותי כל מיני שאלות כמו "למה את רוצה לצאת לי"ג בשומר הצעיר?", "עם איזה חלקים בתפקיד של הי"ג את חושבת שיהיה לך קשה ועם אילו יהיה לך קל?"... זה היה הרבה פחות מלחיץ ממה שחשבתי והוא היה גם איש נורא נחמד. כמובן שגם הסבירו לנו שזה לא ראיון שמטרתו לנפות לא מתאימים, אלא רק כדי לעזור להם להבין איך אנחנו מתנהלים כקבוצה וכיחידיפ ולשפר את השיבוצים וכאלה...

הנחיתה בבית הייתה קצת לא חלקה, במיוחד הגעגועים שיש לי לאנשים אחרי כל סמינר כזה... אבל בינתיים טוב לי...

לילה טוב..

מעיין