סיפורי קומקום

אני לא מאמינה, אני פשוט לא יכולה להאמין שאני אחרי הרסיטל. זה פשוט בלתי נתפס.

התקופות הכי מאושרות שלי תמיד באות בזמנים שבהם לא באמת הכל פתור, הכל נסגר. אני חושבת שכבר הרבה מאוד שנים לא הייתי במצב כזה, אז אני פשוט לא זוכרת איך זה. אבל זה מגיע ברגעים הקטנים האלו שבהם את יודעת שדבר ענק מאחורייך, כמו הרסיטל, ושיחק לך קצת המזל וסיימת את המעבדה בזמן כדי לחזור הביתה בהסעות המוקדמות וסוף השבוע הולך להיות רגוע ונעים בסמינר בחיפה... זה נכון, יש עוד דברים לעשות, אפילו די הרבה, אבל ברגעים שכאלה כל הדברים האפרוריים והמדכאים מתכווצים ונדחקים אי שם בפינה נידחת של התודעה עד שאת לא מרגישה בהם כלל. את פשוט מעדכנת את הבלוג שלך ושומעת בשרשרת קליפים של רמי פורטיס ביו-טיוב.

אני חושבת שהלך לי טוב ברסיטל.

בזמן שניגנתי ממש לא יכולתי לדעת איך אני. הייתי כאילו ביקום אחר. לא התרגשתי, לא רעדתי, הלב שלי לא השתגע כמו בדרך כלל בהופעות עם הכינור. פשוט עמדתי שם וניגנתי מול הבקושי 30 איש שהיו שם והשתדלתי לנגן כמה שיותר בסדר, מה שכן, הנחתי שאם אני לא חושבת שהולך לי רע כנראה שזה די טוב...

ניגנתי ארבע יצירות וביניהן אמא שלי הקריאה קטעי קישור כאלו. הייתה שם די הרבה אינפורמציה מיותרת, אבל זה היה בעיקר בשביל שאני אוכל לרדת מהבמה אחרי כל יצירה, להכנס לחדר האחורי, לנשום. אחר כך גם שרתי את "יש לי סימפטיה" בסולם שנמוך בקוורטה מהביצוע של נורית גלרון שיש לי בדיסק בבית. מיותר לציין שהגובה הטבעי שלי תואם מעט יותר את גלרון מאשר את גרוניך, אבל הסתדרתי. ברגע שכל זה נגמר הייתי כל כך בשוק שאת התודות אמרתי כמו ילדה בת 10 עם בעיות בתקשור ואח"כ כשכולם באו לברך אותי הרגשתי מוזר נורא. אחר כך היה קצת כיבוד [הידד!] ומורן סוף סוף הגיע [הידד וחצי!]. הוא עשה את כל הדרך משדה נחמיה [בגליל העליון, למי שלא מכיר] ובסוף בגלל הרכבת המטופשת הוא הגיע אחרי שהכל הסתיים. בימים האחרונים הגעתי למסקנה שרכבת ישראל זה קקה.

אחר כך קיפלנו את ההגברה, את האוכל, את הכינור, את אחי הקטן וחזרנו הביתה, מגובים במיקה ומורן. בבית אבא חיבר בשבילי את מצלמת הוידאו לטלויזיה וצפיתי בהכל. לשמוע את עצמך מהצד זה שונה לחלוטין מאשר בזמן הביצוע. פתאום את לא רק שומעת, את מקשיבה. התוצאה? מספקת אותי בהחלט. אין ספק שמקסים ונגרוב אני לא, אבל שוב, אני מרוצה. לפני שנה וחצי לא הייתי חולמת אפילו לנגן ככה. אם רק הייתי יכולה לעשות משהו כדי להמשיך ללמוד כינור גם בשנתיים-שלוש הבאות. זה קצת מפחיד אותי לחשוב שבזמן השנת שירות והצבא הרמה שלי תצנח בחזרה למה שהייתה פעם.

הרוח צוחקת באגם ענקית.

מעיין.