סיפורי קומקום

"אני לא אוהב ממוצעים", אמר המורה המיתולוגי להסטוריה, "אם ציד יורה שתי יריות: אחת מטר מימין לציפור ואחת מטר משמאלה- בממוצע הוא פגע בה".

חזרתי היום ממחנה ההשרדות, בממוצע היה בסדר.

באמת שהתכוננתי רבות לטיול הזה, הן מבחינה פיזית [צ'ופרים מוצלחים במיוחד ופעילויות אדירות שבאמת הייתי שמחה לקבל בתור חניכה] והן מבחינה נפשית [ע"ע פוסט קודם]. ביום הטיול קמתי טוב, ארזתי תיק, ניגנתי, קראתי את המוסף לסוף השבוע וכשהגיעה השעה המיוחלת יצאתי לכיוון תחנת ההסעות בקיבוץ. כבר שם הרגשתי שמשהו הולך להיות לא בסדר. היו שם כמה ילדים מכיתות ז-ט מהקיבוץ שלי ואני, מדריכה יחידה שאין לה באמת דיבור עם אף אחד מהם לא לגמרי ידעתי איפה להניח את עצמי, על מה להסתכל, איך להגיב למה שהחניכים שלי עושים ואומרים, אם בכלל. ידעתי שאם אני מרגישה לא נוח רואים את זה מיד ולכן השתדלתי נורא להרגע, אבל לא הרגשתי שאני באמת מצליחה בזה, רציתי שהם פשוט לא ישימו לב שאני שם. אחר כך הגיע האוטובוס וירדנו ממנו בתל-זית, אי שם באיזור קרית גת, ממש לא רחוק מהבית.

ואז התחיל הבאלגן.

מיד כשירדנו מהאוטובוס החניכים שלנו התחילו לרוץ לכל עבר, רומסים את השדה ומתעלמים לחלוטין מכל קריאת "תחזרו הנה!". הבנים קפצו אחד על השני באופן שמשחק על הגבול הדק שבין מכות חבריות למריבה. הם התערבבו עם החניכים מהשכבות האחרות ולא חשו שיש לייחס חשיבות למה שאומרים להם האנשים שההורים שלהם הפקידו אותם בידיהם. כלום לא עזר כמעט בשביל לאסוף אותם ולהתחיל ללכת, שלא נדבר על פעולת פתיחה. רק כשהם הבינו שכדאי להם ללכת איתנו אם הם רוצים אי פעם להגיע למחנה הם ניאותו לבוא. היינו הקבוצה האחרונה, מאחוריי הלכו המאספים של הציר.

אני ובן-זוג ההדרכה שלי, בן, ידענו שאין סיכוי שנוכל ממש להעביר להם את אחת הפעילויות שיועדו לדרך עד המחנה, אבל היינו חייבים לפחות לעשות עצירה אחת בשביל לתת את כללי הבטיחות... אז עצרנו. 20 דקות בערך, כל מה שהספקנו להגיד זה את השמות שלנו [אנחנו לא מדריכים אותם באופן קבוע ולא את כולם הכרנו] וחוץ מזה כל שאר הדברים שנאמרו היו בעיקר הוראות "שב!", "תהיה בשקט!", "מה לא היה ברור כשאמרתי לך שלא מקללים ילדים מקינים אחרים?!". אין ברירה, אנחנו נלך בחושך. לאורך כל הדרך רק ניסיתי להשתלט אפילו קצת על החניכים, אבל יותר אפקטיבי היה לדבר אל העצים והאבנים. הם, פשוטו כמשמעו, התעלמו מאיתנו. אני התקרבתי לילד, תפסתי אותו בכתפיים והסתכלתי לו ישר בעיניים ודיברתי אליו - והוא התנהג כאילו אני בכלל עומדת בצד ואומרת משהו סתמי, נדמה שהוא שם לב שאני מדברת אבל בגלל שזה לא מעניין ולא נוגע אליו הוא מיקד את תשומת לבו במשהו אחר. אפילו ילדים שהכרתי מהקיבוץ בתור ממושמעים ונחמדים בד"כ פשוט עברו גבולות. הרגשתי נורא, הרגשתי מושפלת, הרגשתי ששנים-עשר ילדים פשוט דורכים עליי.

הגענו למחנה אחרי החושך. הם לא הפסיקו להתלונן ולהשתולל, לא היו מוכנים להקשיב אפילו לאדם שמנסה לומר להם איפה נמצאים התיקים שלהם. כשמצאנו מקום לחנות בו ביקשתי מבן ללכת להיות קצת לבד.

קצת?

דבר ראשון אחרי שמצאתי לי מקום מרוחק לשבת בו - דיברתי עם מיקה. כל מה שהדחקתי בשעות האחרונות, את כל החולשה שפחדתי כל כך שתתפרץ מול החניכים שיחררתי. ואז שיחררתי אותה שוב אצל מעיין רכזת הקן, ושוב אצל זיו הראשראש [שמתפקד סוג של מדריך שלי בעת טיול] וכשהאחרון גילה רגישות באמת יוצאת דופן והסכים לי לשבת להתאושש עם הצוות הטכני, שהמחנה שלו הוא אסור לכניסת חניכים, שיחררתי הכל שוב ושוב ושוב. סיפרתי לכל מי שהיה מוכן לשמוע והיו הרבה, כי חלק גדול מהצוות היה מקורב אליי במידה זו או אחרת. אני מניחה שמצאתי בזה סוג של תרפיה וגם שאבתי עידוד מהרבה אנשים, אפילו כאלה שאחרי שהקשיבו לא ידעו להגיד דבר מנחם, אבל הושיטו לי מים כי אני יושבת הרבה זמן ליד המדורה ואני עלולה להתייבש. הרגשתי שהרבה אנשים עומדים מאחוריי ודואגים לי וזה עשה לי טוב. בסך הכל נעדרתי שעתיים. כשחזרתי מצאתי חניכים קצת יותר רגועים, אולי כי הם היו שבעים ובגלל החושך אף אחד כבר לא הכריח אותם לעשות דבר מטופש כמו לחבוש כובע. סביב המדורה אני ובן הצלחנו איכשהו להעביר להם שההתנהגות שלהם היום הייתה די מחפירה ואני חושבת שלחלק מהם גם באמת הגענו פנימה וגרמנו להם טיפה להבין.

ואז קרו שני דברים מבורכים: האחד הוא שהצליחו לצרף אליי ולבן מישהו מהצוות הטכני כדי שיתפקד כבעל סמכות נוסף והשני הוא שבן לילה חצי מהחניכים בקבוצה ביקשו לחזור הביתה. עד למחרת בבוקר נותרנו עם שישה חניכים: מבין אלה שחזרו היו כל הבעייתיים באמת בקבוצה [למשל הילד שהזכרתי קודם]. וכך, בארוחת הבוקר, התחיל החלק השני של המחנה.

והחלק הזה היה מצויין. הז'ניקים יועדו לבנות כמה דברים בסיסיים ולא מסובכים במחנה, למשל טאבון כדי להכין בו את ארוחת הצהריים [פיצות!] ושולחן חפור [חופרים מסגרת מלבנית באדמה ואת עודפי האדמה מעבירים למרכז ואז נוצר באדמה מן מלבן מוגבה = שולחן ואיזור שקוע מסביבו שעליו יושבים]. אמנם היינו מעט, אבל ממש סיימנו את הכל מהר! פשוט ההפך הגמור של אתמול! בנוסף, כל מי שדיברתי איתו בשעות הקשות של אתמול שאל אותי למחרת מה שלומי ואם אני מרגישה יותר טוב. ובאמת הרגשתי יותר טוב, הרגשתי נפלא. אכלנו טחינה ורודה [בן שפך לתוכה המון פפריקה] ופיצות מבצק צהוב [בן שפך לתוכו המון כורכום], ואפילו שעוד היו לחניכים כמה בעיות משמעת, הפער העצום של אתמול כל כך הקטין אותן שזה באמת הפך את הכל לשטויות.

בשעה חמש, אחרי מפקד, יצאנו הביתה.

אין ספק, היה קשה לשרוד שם... אבל מה שלא הורג - מחשל!

ואי אפשר בלי יצאה משעשעת לסיום:

במפקד שסגר את המחנה סוף סוף יצא לי להפגש עם אלישע, שהיה גם מדריך בטיול אבל מתוקף תפקידינו לא יכולתי אפילו להגיד לו שלום. הוא אפילו לא ידע שאני נמצאת ולכן כשהוא ראה אותי התחלנו לדבר בהתלהבות. לידי היו שתיים מהחניכות שלי. כשסיימנו לדבר כדי לארגן את החניכים לתחילת המפקד החניכות התקרבו אליי ואמרו:"זה לא טוב לפלרטט עם בנים לפני חניכים"...

פחחחחחחחחחחחח... [למי שלא היה בטוח: לא, אין כל סכנה שאני אפלרטט עם אלישע ולא משנה בנוכחות מי].

השבט אמר את דברו,

מעיין.