סיפורי קומקום

מדהים איך החיים מזמנים הרפתקאות בצורה כל כך לא אחידה: לפעמים יכולים לעבור שבועות בלי שיקרה בהם שום דבר, שבועות ריקים וארוכים שחוץ ממספר סידורי שונה שנקבע על פי המרחק מהולדתו של איזה אחד שגמר על צלב הם בדיוק אותו הדבר. לעומת זאת לפעמים בתוך ימים בודדים יש כל כך הרבה אירועים, עומס, דברים חדשים שאני בקושי עומדת בקצב. ו...כן, עדיפים העמוסים על המשעממים, כי מי אני בלי אתגרים מתישים שקורעים לי את הצורה?!

הדבר החשוב הראשון שקרה פה מאז העדכון האחרון הוא כמובן הבחירות.

לא, אני לא אתחיל פה דיון פוליטי מעמיק וגם לא אפנה אצבע מאשימה כלפי הציבור. גם ככה אין לי ממש זמן ו/או כוח להתחיל מלחמת חפירות בתגובות: חופרים המון אחד לשני [למרות ש"לחפור" זה ביטוי מעט רדוד לטעמי ולא תמצאו אותי משתמשת בו בד"כ, עמכם הסליחה] ובסופו של דבר נשארים באותו המקום. וגם האוכל לא משהו. ובסוף הגרמנים יפסידו.

אבל אני כן אגיד שאני מאוכזבת מתוצאות הבחירות, אני מאוכזבת מזה שסוף כל סוף יש למרצ מנהיג אמיתי וראוי מהסוג הכי טוב שאפשר לבקש אבל חוץ מהכמות המספיקה לשלושה מנדטים מעטים הבינו את זה. אני מאוכזבת מזה שכל ההרתמות הזו למען מפלגת קדימה שנועדה למנוע מביבי להיות ראש ממשלה אולי תתברר כמיותרת ברגע שפרס יכריז מי יקים ממשלה. אני מאוכזבת מזה שזו הייתה מערכת בחירות רדומה ואנמית ואף אחד לא הרגיש באמת את האש של האידאולוגיה, שבדרך כלל כל כך חזקה בזמנים כאלה ואת האפשרות לשינוי, כי איזה שינוי כבר מציעים השניים הגדולים? [אני מודה שליברמן מתכוון להביא שינוי... אבל... טוב, אתם יודעים מה דעתי על שינוי כזה].

בכל אופן, אני אופטימית. יהיה בסדר.

העניין הבא, שבעטיו אני מעדכנת עכשיו ולא בסופ"ש, כשיש לי זמן, אני נינוחה והרגע אכלתי רוסטביף של אבא או משהו כזה הוא שמחר בצהריים אני יוצאת לי להדריך במחנה הישרדות 2009! הידד!

אמאלה!!

החששות שלי לא שונים כל כך מאלו שלפני טיול סוכות שהדרכתי. העניין הוא שהחניכים שלי מחר, חבר'ה בכיתות ז', שוב לא מי יודע כמה מכירים אותי ואני לא ממש מכירה אותם והנה אני פתאום אצטרך להיות לא רק אחראית עליהם, לא רק באופן הרשמי של "אה, כואבת לך הבטן, טוב, הולכים לרופא", אלא גם באופן הלא רשמי ויותר רגשי של "זה בסדר, חמודה, זה כבר יעבור, אני מבטיחה, חבל אם תסעי הביתה ותפסידי..." כי בתכל'ס מי אני בכלל בשבילם?

נכון, כבר עברתי אתגרים יותר גדולים של הדרכה: מחנה "שומרים על הדרום", זה שהיה בזמן המלחמה, היה בעצם יותר קשה כי אלה לא בדיוק היו חניכים וגם לא בדיוק סתם ילדים ממושמעים והיינו צריכים לעשות להם כל מיני שמירות בלילה, ולא נדבר גם על זה שה"שומרים על הדרום" היה ארוך יותר ביום אחד... אבל עדיין, אם הילדים משם לא אהבו אותי או סתם לא התלהבו מהמפעל, לא נורא, הם לא יראו אותי יותר לעולם וגם מעבר לאינטרס הראשוני של "שיהיו כמה שיותר חניכים בשמו"ץ" זה לא שאני כל כך צריכה לגרום להם לרצות לבוא לפעילות השוטפת של הקינים, אבל באלה עכשיו אני איתקל בבי"ס ובקיבוץ מיליון פעמים [רק שהפעם גם נדע איך קוראים אחד לשני, למעט אלה מהקיבוץ] וחוצמזה, אני באמת רוצה לגרום להם להמשיך בתנועה הלאה, לבוא לפעולות ומתישהו גם לדרוש את המבנה וההסעות המיוחלים ש..כן, עוד אין לנו.

הטיול הולך להיות ביחד עם אזורים שפלה ומרכז, אז אני מקווה שיהיו כמה חברים שלי מהשכבה בתור מדריכים או צוות טכני. לפחות בשיחות ראש [שיחות מדריכים כלליות] תהיה לי כתף להשען עליה ועידוד ואנרגיות.

ולעניין הבא והקצת פחות נראה לעין: רסיטל סיום!

כן, כן, בתור תלמידת 5 יח"ל במוסיקה אני הולכת להופיע באולם הגדול של הקונסרבטוריון, להחזיק הופעה של שעה בערך לגמרי בעצמי! [כמובן, עם קלרה הקדושה בתור מלווה, אבל אני מניחה שאם ימחאו כפיים זה לא יהיה מכוון אליה יותר מדי] שמתי לב שברוב הקונסרבטוריונים [שיו, איזו מילה...] דווקא לא עושים מזה כזה עניין כמו שזה אצלנו. בלהבים, למשל, אפילו שזה גם מרכז יותר קטן, לרסיטל לא מזמינים את כל הדודים וההודעה על זה היא בסך הכל נייר מודפס תלוי על לוח המודעות. אצלנו זה כמעט בר מצווה: הזמנות, פלקט צבעוני [עם תמונה כמובן] והמהדרין גם לובשות לכבוד האירוע שמלות ערב כאילו הן מנגנות עם הפילהרמונית לפחות.

אני לא יודעת אם אני אלך לפי הנתיב שמכתיבים פה, מה שבטוח זה שאני לא הולכת לעשות את זה כמו כולם, בעיקר לא בקטע של השמלת נשף... חוצמזה, אני חושבת שאהיה הראשונה שמביאה לרסטיל שלה את הגרעין של השומר הצעיר מאיזור דרום [הם גם גרים מעבר לכביש וגם מכירים אותי מספיק בשביל להתבייש נורא אם הם לא יבואו] שחוץ מדבר ממש מגניב, זה גם יעלה אותי הרבה מעל ממוצע כמות הקהל ברסיטלים...

את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק, אלא אם כן מכבים את הרדיו.

מעיין.

עריכה אחרי חצי שניה בערך: אם זכרוני אינו מטעני, הייתי צריכה להיות מיודעת כבר די מזמן מה עם תחרות הסיפורים עם סוף מפתיע. אפילו אם לא זכיתי, תוצאות כלשהן היו אמורות להתפרסם בישרא ובמעריב לנוער אתמול. האם מישהו יודע משהו שאני לא יודעת???

עוד עריכה אחרי עוד חצי שנייה: נתתי לפוסט הזה את השם בדיונות מלשון בדיה, כמו הספר של לואיס בורחס. רק אחר כך חשבתי שזה יכול להקרא גם כבדיונות מלשון דיונה.