סיפורי קומקום

אני לא רוצה להתרכז בהיום, אז נתרכז באתמול.

ישבתי בתחנת האוטובוס בקיבוץ וחיכיתי. השעה הייתה ארבע בערך וההסעה שלי לפעילות לפעילי תנועות הנוער של המועצה האזורית שלי אחרה בכמעט חצי שעה. הם הגיעו בסופו של דבר, זה בסדר. לא ידעתי הרבה על מה שאני הולכת לעשות, רק ידעתי שקוראים לזה "נא לגעת" וזה קשור לחירשים או לעיוורים או לחרשים-עיוורים או לתתרנים או משהו. אפילו לא הייתי בטוחה איפה זה, כי מצד אחד שמעתי משהו על תל אביב ומצד שני ההסעה הורידה אותי בבית קמה, כלומר הייתה אמורה להוריד אותי בבית קמה, הנהג האידיוט הוריד אותנו במתחם של המועצה האזורית שזה אמנם מרחק הליכה מהקיבוץ, אבל זה בהחלט לא שם. מה גם שאצלי מרחק הליכה זה... לא תמיד מרחק הליכה בשביל אנשים אחרים. לא נורא.

היו שם חבר'ה מהצופים ומבני המושבים, אני הייתי השמו"צניקית היחידה, פרט לשניים מהמק"קים [מדריך קן קיבוצי] שלי. הייתה שם אישה אחת, הודית משהו, שביקשה מאיתנו לדחוף צמר גפן לאוזניים ולדבר בזוגות כמתודה לכמה זה לא נעים להיות חירש. אני בעיקר השתעשעתי מהעובדה שעם אוזניים צמריריות כאלו אנחנו בעיקר דומים להרבה מותיקי הקיבוץ שלי. אחר כך התחלקנו לקבוצות וקיבלנו דף עם כל מיני משפטים על חירשים והיינו צריכים לקבוע אם זה מיתוס או עובדה. לא הצטיינתי בזה, אבל ניחא, עכשיו אני יודעת שכדאי להתחסן נגד אדמת לפני שאני אכנס להריון. אחר כך הסבירו לנו מה בדיוק אנחנו הולכים לראות בתל אביב ["אה, אז אנחנו כן נוסעים לתל אביב??"] אבל אני לא אגלה לכם כדי לא להרוס את ההפתעה, מה שכן למדנו כל מיני מילים חדשות בשפת הסימנים: קפה, תה, עוד, סלט, אריאל שרון... דברים שימושיים כאלו.

משם לאוטובוסים. ניהלתי בדרך שיחה עם ליהי ואני מאוד שמחה שזה קרה. אני לא אכנס לפרטים, אבל היא גרמה לי להרגיש טוב יותר עם הרבה החלטות שלקחתי בזמן האחרון. חוצמזה המצאנו סימנים בשבילי [לעשות כאילו מנגנים בפסנתר על הלחיים, רמז לנמשים], בשביל פלג [לכסות את הגבות עם שתי אצבעות בכל צד, כי אפשר להגיד שיש לו גבות די מאסיביות] ובשביל ליהי [לסמן איפה שיש לה נזם באף, כי באמת שחוץ מזה אין לה סימן זיהוי יוצא דופן]. אז אם מישהו מכם ירצה לקרוא לי בשקט, אתם יודעים מה לעשות!!

עגנו בנמל של יפו ונכנסנו לתוך בית "נא לגעת". מקום יפה. עכשיו אני כבר לא יכולה להסתיר יותר את הפרטים... בבית "נא לגעת" יש: בית קפה בשם "קפה קפיש" שכל הצוות בו חירש או כבר שמיעה מאוד. האוכל היה מעולה ולמדתי לסמן: חתיך, חנון, ג'וק, מלך, בבקשה ועוד כל מיני דברים שיעזרו לי אם ארצה להתחיל עם חירש חתיך. לצערי, חתיכים לא היו שם. היו כמה בנות יפות, אבל אני לא בקטע... בכל אופן העיקר זה האוכל, שוב, הוא היה טעים נורא.

חוץ מהקפה, יש גם מסעדה בשם בלקאאוט והיא... נכון, בחושך מוחלט עם צוות עיוור או כבד ראייה. אבל לשם לא הגענו.

אחרי האוכל נכנסנו להצגה "לא על הלחם לבדו", שזה הדבר השלישי שיש לעשות שם. ההרכב של השחקנים מורכב מעיוורים חירשים והם חושפים קצת מהעולם שלהם, שהוא חשוך ושקט והקשר שלהם עם העולם מתבסס בעיקר על מגע ומכאן שם המקום וההרכב. בהתחלה הם לשו בצק והציגו את עצמם. לא כולם יודעים לדבר בשפה רגילה ולכן חלק מהם שימשו כפה בשביל האחרים. היו גם מתורגמנים "רגילים" לעברית ולשפת סימנים ומסך בשלוש שפות, אבל אני השתדלתי כמה שיותר להסתכל על מי שמדבר. אחר כך הבצק נכנס לשורת תנורים שהיו על הבמה. הם דיברו על זכרונות שלהם, על החלומות שלהם וכל אותו הזמן התפשט באולם הריח של הלחם נאפה. בסוף הלחם הונח על הבמה והשחקנים הזמינו אותנו לקחת קצת לטעום. זו הייתה חוויה מיוחדת ואני באמת ממליצה ללכת לשם אם יש לכם הזדמנות.

הייתי רוצה להגיד עוד משהו בנימה אישית, אבל אני לא מוצאת את המילים להגיד דברים בלי שזה יישמע מתחסד ומטומטם. זה באמת לא הכי פשוט להביע דעה כשזה קשור למיעוט: מצד אחד אם יש דבר שהשנאה שלי כלפיו בוערת היא גזענות, מצד שני אני רוצה להקיא כשמישהו מדבר על אנשים עם נכות כ"מקסימים ונפלאים ורגישים". רגע, אם מישהו שייך לקבוצת מיעוט, ולא משנה מאיזה סוג, הוא לא יכול להיות סתם בן אדם לא נחמד? ועוד: אתה יכול להגיד שהם בדיוק כמו כולם, אבל אז מישהו יפגע כי אתה לא מתחשב בשוני שלהם ולא מכיר בהם כקהילה, מצד שני אם תגיד שיש קהילה סגורה ואינטימית וזה נפלא יאשימו אותך בזה שאתה פשוט מעדיף אותם רחוקים ממך.

בני האדם, מדוע אתם כל כך לא מובנים?

שלכם,

מעיין.