סיפורי קומקום

כמובטח, הייתי היום במיצג חילות בבקו"ם, כלומר יום לימודים שלם שעובר בהתרשמות מחילותיו של הארגון התמהוני הזה שכולם לובשים בו את אותם הבגדים, כאילו זה איזה צבא או משהו. תארתי לעצמי שזה לא יהיה שימושי לי במיוחד, בעיקר בגלל שכל הכיוונים שאני מכניסה לרשימת ה"יש מצב" בנוגע לקריירה הצבאית העתידית שלי פועלים בשיטת "אנחנו נחטוף את מי שמתאים לנו במקום להתעסק בכל מיני שטותניקים שחושבים שאנחנו מגניבים". מה שכמובן הופך אותם ליותר מגניבים.

וכך, מצוידת בהרבה אוכל ובמכשור אלקטרוני מתקדם [משעשע שבצה"ל ההגדרה הזו מתאימה גם לווקי-טוקי וטלפון חוגה] הגעתי לבצפר, עליתי על אוטובוס שהנהג שלו שירת בצה"ל [לאלו מביניכם שלא מעודכנים: היינו אמורים לעשות את זה לפני שבועיים אבל צה"ל ביטל כי התכוונו להגיע בהסעה בבעלות בדואית], ואחרי שורת כישלונות מוחצים במשחק קונטאקט הגענו לבקו"ם. וויפי!

מיד הכניסו אותנו לאולם מטונף, לכל אורך השהות שלנו שם לא הספקתי להבין אם יש רצפה והיא מכוסה מסטיקים או שמטעמי חסכון ויתרו על בניית הרצפה וישר יצרו אותה ממסטיקים... בכל זאת צה"ל.

האנשים מבתי הספר האחרים התפרעו, עשו מלא רעש והקצינה לא ידעה איך להתמודד עם זה. זה נגמר בזה ששליש מהאולם גורשו החוצה. נכון, התלמידים והמורים שלהם לא היו בדיוק מיטב הנוער ומיטב מחנכי ישראל, אבל רפי אמר, ואני הסכמתי איתו, שהאשמה העיקרית היא של הקצינה שלא ידעה איך להתמודד עם זה וכמה שיותר הפריעו היא התעסקה עוד יותר בקטע של המשמעת ויצרה עוד הפרעות. בכלל, לכל אורך היום נפגשנו עם אנשים שמצד אחד נבחרו במיוחד לתפקיד ההסברה וההדרכה אבל מצד שני יכולות הדיבור וההתבטאות שלהם מול קהל שאפו לאפס. וזה הגיע לפעמים למצבים פתטיים, למשל כשהכירו לנו את המדריכות שילוו את הקבוצה במשך היום. הן הגיעו יותר מדי פעמים למצבים שבהן חשבתי לי: "רגע, אז מה הפואנטה בכל מה שהיא אומרת?", "היא יודעת בכלל על מה היא מדברת?!", "מישהו חייב להסביר לה שאם אין לה מה להגיד מוטב שלא תגיד כלום".

אחרי נאומי "קרבי זה מה זה חשוב!" יבשים וריקים מתוכן הן הובילו אותנו לרחבה עם הביתנים של החילות.

כבר הרבה זמן שלא שיחררתי צחוק טוב כזה!

הביתנים, מקושטים בצבעי החילות ומעוטרים בססמאות בסגנון: "האיש בטנק ינצח!", "אש בעיניים, אש בשמיים" (תותחנים) ו"פעם צנחן תמיד צנחן". התחרות בהחלט הייתה למי יש יותר גדול, במיוחד למי יש יותר תקציב. כך למשל, הסיסמא של הצנחנים הוצבה על האדמה וגובה האותיות לא היה רחוק מזה שלי, הביתן של מג"ב ניסה לחקות את הסמל (כלומר מעוגל עם מגדל), לביתן חיל הים אפשר להכנס רק דרך גשרון מתכת כמו לאונייה שתלויים עליו גלגלי הצלה. ה"חשות" (מלשון לחוש) צצה מכל פינה.

אני לא מתכוונת לדבר על הכמות המטורפת של כלי המלחמה שהיו שם, החל ממקלעים וכלה ב-D9 (בולדוזר בגודל של בית) וטנקים למיניהם.

במהלך היום ראינו המון סרטים, הצלילים העיקריים שמילאו את הפסקול היו בום, טראח ופוף. זה החזיר אותי למשחקי הדמיון בגן עם ארגז של חיילי פלסטיק ורובה שמשמיע קולות קרקוש ואורות כשלוחצים לו על ההדק.

עוד מדריכים שמדברים מהר מדי, עוד נאומים כושלים, הפסקת צהריים שהוקדשה ל"מה יקרה לנו אם לא נמלא מנילה" בעזרתם האדיבה של עובדי משרד עם מנת משכל של קופיף שמריצים דחקות ליד השק"ם... בסופו של דבר זה נגמר וכולנו חזרנו הביתה.

אני חושבת שהיום הזה טומן בחובו פוטנציאל לא קטן להעביר לי"בניקים מה זה באמת צה"ל, מה ההבדלים בין התפקידים, איך לבחור (אם הדבר מתאפשר, בכפוף לשיקולי הצבא כמובן) לאן ללכת. מובן אחד דווקא הצליח, באמת למדנו לא מעט על צה"ל: צבא חזק ויעיל מאוד כשהמטרה היא להלחם, אבל כושל, מסורבל ולא יעיל בכלל כשזה מגיע לכל תחום אחר.

כל הכבוד לצה"ל!

מצדיעה לשורדים ומעניקה עיטורי גבורה למי שהגיע עד פה,

מעיין.