סיפורי קומקום

בערב סתווי זה התכנסנו כאן, אני וחמשת פיצולי האישיות שלי לדיון מעמיק בנושא "פנינו המנומשים, לאן?". לאחר וויכוחים מרים ועכובים מדם אל תוך הלילה, לאחר בכיות לא מעט וחשיפות של קליקות ומערכות אינטרסים סבוכות, הגענו למסקנה.

לאן שנצליח להגיע.

אני מוכנה להישבע בכל היקר לי שכאן היה ניצב פוסט מתוארך ליום חמישי אלמלא לישראבלוג היו תכניות אחרות. ישרא, זה לא אני, זה אתה!

אז מה קרה עד עכשיו?

קודם כל, בהמשך לפוסט הקודם, כתבתי כתבה לעיתון התנועה. הגליון ייצא בקרוב ויחולק בועידת העשוקים [ראו פוסט נפרד, אין מצב שתהיה לי ההזדמנות לדחוף לכם ערכים בכפית ולא אעשה זאת] אם הבנתי נכון. הבעייה היחידה היא שאין לי מה שנקרא "תוספת ויזואלית". אני צריכה לדבר עם המאיירת [החמודה נורא נורא נורא נורא] שתקשקש לי איזה משהו שיתאים לכתבה, אחרת...אממ.. יהיה אויויוי!

אבא ושני האידיאנים שטוענים שהם חולקים איתי מטען גנטי חזרו מארגנטינה. אני, חומד שכמותי, נסעתי ברכבת במיוחד כדי לפגוש אותם ואת אמא בנתב"ג. החידה הולכת ככה:

אלון, דרור וגבריאל נמצאים על מטוס שטס במהירות ממוצעת של 500 קמ"ש מדגם בואינג 717 שהמריא ממדריד [עצירת ביניים] ומיועד לנחות בלוד בשעה 15:45. יעל נוסעת במכונית מסוג מאזדה שע"פ המהירות המותרת מסוגלת לנסוע במהירות של 90 קמ"ש, יצאה מתל אביב ומיועדת להגיע לשדה התעופה בשעה 15:30. מעיין נוסעת ברכבת ישראל, שאיחרה לצאת מהתחנה, עצרה פעמיים בין קריית גת ללוד ועוד הייתה צריכה להחליף תחנה בתל אביב ההגנה על מנת לחזור דרומה לנתב"ג כי אין קו ישיר ומיועדת להגיע בשעה 16:07.

ובכן ילדים, מי הגיע ראשון?

כמובן שאני, כי הנחיתה איחרה ואמא נתקעה בפקק. חה חה.

אני ואמא ישבנו לחכות לחבר'ס, ובעודנו צוחקות על נבחרת מלאגה [כן, זאת שלמחרת ניצחה את מכבי] שהם גבוהים משאר באי שדה התעופה בלפחות חצי מטר לאמא נפל האסימון שהם היו באותה טיסה עם הבנים [מלאגה זו קבוצה ספרדית] והם באמת לא אחרו להופיע.

אמא מתרגשת וכדי להביע את האושר שהיא שרויה בו היא מתנגשת בספסל.

המפגש היה מרגש בהחלט [דרור: מה את מחבקת אותי?! לא התגעגעתי!] ואחר כך שמחים וטובי לב עלינו לאוטו ונסענו הביתה. בבית הם עברו תחקור מקיף שלא היה מבייש את ליאור אשכנזי ב"אמת העירומה" שכלל שאלות כמו "מה אכלתם?", "מה עשיתם בפונטה-דל-אסטה?", "עד כמה היו מציקות החברות של סבתא הפעם?", "מה קניתם לי?".

זו האחרונה נענתה מהר מאוד. והרי השלל כדלהלן:

4 חולצות

1 קופסת אלפחורס [ז"א, רק אחת שמותר לי לאכול מנה, הם הביאו 84376 קופסאות אבל כולן יחולקו בימים הקרובים לחברים ומשפחה]

מלאנתאלפים ממתקים אחרים [הבנתי, הבנתי את הרמז, אתם מנסים לפטם אותי..]

0 זוגות ואנס, למרבה הצער. הם לא מצאו את הדגמים שהדפסתי ומספרתי כל כך יפה.

וההפתעה הגדולה: 4MP! הידד!

למחרת בבוקר קמתי מקופלת כמו סיכת ביטחון. הרגשתי כאילו תאום סיאמי צמח לי בבטן וכעת הוא מנסה לפרוץ את דרכו החוצה. אבי, ברוב חסדו, היה בטוח לרגע שאם יש לי מבחן באנגלית זה בסדר לשלוח אותי חצי מתה ורבע פסיכית לבצפר. העמדתי אותו על טעותו בקונצרט "איהההה!!!" מכובד.

אז נשארתי בבית עם דרור, שאחרי טיסה טראנס-אטלנטית הותר לו להשאר בבית ולהקל על סבלי ["אני רעב!!! ואאאההה!! אני צמא!!! משעמם לי!!!"].

הרגשתי כל כך רע שלמחרת לא עבדתי ולא נסעתי לאיל. אוף!

עבר סוף השבוע, הנני כאן, כמו ציפורים חגות, כפי שאמר י. גאון ואחריו ה. סקעת. מחר יש סיור לבקו"ם. אני חושבת שאין כמו פעילות חינוכית שנותנת דרור לתלמידים לעשות מהצבא צחוקים. זה בטח חשוב למי שלא החליט לאן הוא יוצא, אני בעיקר רואה את עצמי רושמת סלוגנים לציטוט סטייל "מנהג למנהיג" ושואלת אם אפשר לקבל משרוקית בגיוס אפילו אם אני לא מתכננת להיות קרבית.

בקיצור, יהיה כיף, במיוחד כי לא לומדים שעתיים אנגלית, שעתיים מתמטיקה ושעה ספורט.

אני אעדכן מחר על מנת שתשתעשעו גם אתם....

אוהבת,

מעיין.