היום חזרתי באוטובוס של 12:15 הביתה וזו כנראה נכנסת לראש רשימת "ההחלטות המוצלחות להשבוע". במקום לצאת מכליי מרוב עצבים על הגברת גל "אני המורה שלך לאנגלית ולכן אני אלוהים" חזרתי לקיבוץ ותפסתי אותו מואר בשמש מלאה ומחממת... וגשום. לא מין טיפות אנמיות כאלו שבד"כ אי אפשר אפילו להרגיש אותן, גשם אמיתי עם טיפות מלאות ושמנות כאלו שממש מרטיבות אותך. העננים היו כבדים, אבל מצד שני היה בהם חלון מושלם בשביל השמש.
למען רגעים כאלו אני חיה.
בכלל, אחד הדברים שאני יותר אוהבת בעצמי זה שאני יכולה לרגע לשים את כל הדברים המגעילים בצד ולהנות מהצורה של העננים, מהצבעים של השדה, במיוחד עכשיו, כשהוא מצמיח נבטים קטנים קטנים וירוקים ירוקים שמתערבבים בצהוב של האדמה. אני אוהבת להסתכל מהחלון של הכיתה, ממש מהמקום שאני יושבת בו ולהסתכל על בית הספר כשהוא ריק. אני שמחה שאני חיה פה ואפילו שיש כאן אנשים נוראיים וחסרים כל כך הרבה דברים כמו ערכים ותרבות שלא מסתכמת בטראנסים אל תוך הלילה ואין כאן טיפת תשומת לב לכל מה שקורה סביבנו. אני יודעת שעל רקע כזה אפשר להצמיח משהו גדול, גם עם 250 מילימטר מים בשנה.
"המגביהים עוּף הם המעמיקים לצלול"
מעיין.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
ילדה דרקון