סיפורי קומקום

בסוף השבוע לא עדכנתי כי הייתי בצפון [לא שאני מחדשת לכם משהו כי אתם הרי קוראים קבועים ומעריצים שרופים שלי וזוכרים בעל פה את הלו"ז העמוס שלי כידוענית צמרת].

אני ביום רביעי:"אתה יודע בכלל לאן בצפון אנחנו נוסעים?"

איל:"לא יודע, זה בטח לא כזה בצפון..."

ואז נסענו לרמות נפתלי. רק כדי להבהיר: רמות נפתלי זה כל כך בצפון שזה כבר לא בצפון אלא בדרום, דרום לבנון. הייתי שם פעם אחת בקיץ 2005... מפגש צ'ייסניקים.

בקיצורי קיצור, היה טעים, היה מגניב ובעיקר היה חם וסתם סחבתי לשם מעיל. ואיל קנה סיימון [זה כל כך ממכר!!!].

חזרתי אתמול בלילה וגיליתי שאמא הביאה לי את הספר שרציתי כבר הרבה זמן מהספריה [אבל אני אף פעם לא נמצאת בשבת כדי ללכת לספריית חברים]: קהליתנו.

על הכריכה הוא מתואר כך: הגות, לבטים ומאווי חלוצים, מבואות והארות: מוקי צור [השולטטטטטטתתתת!!!].

זה מעין קובץ של כתבים, רעיונות, מכתבים וכיוב' שכתבו החלוצים מהנסיון הראשון של אנשי השומר הצעיר ליישום חיים שיתופיים, ביתניה עילית. חצי שנה בלבד, עד שיק"א החליטו שהם לא צריכים אותם יותר על ההר, נתנה להם חומר לספר שלם. לא קל לחיות ביחד, הא?

קשה לקרוא את זה, יש שם שפה שהשתמשו בה בשנות ה-20, הם משתמשים בעולם מושגים שאני לא כל כך שוחה בו, הם הרי גדלו בגאליציה במוסדות שבקנה מידה של היום ייחשבו חרדיים כמעט, בגיל 21 לחלק מהם יש תארים בפילוסופיה והם קראו כל כך הרבה ספרים... מדברים על שפינוזה, מדברים על דוסטוייבסקי, מדברים על מושגים שלקוחים מהמקורות... אין ספק שאם הייתה לי האפשרות ללמוד אותו בקבוצה הייתי קופצת עליה.

אבל אני אקרא אותו, את כולו, כי זה משהו שאני באמת רוצה ללמוד.

אמא: "תראי, זה לא נורא אם את לא מבינה משהו, אין לך מבחן בסוף".

אני:"זה העניין! אם היה לי מבחן בסוף הייתי בטח לומדת את זה בעל פה ומקבלת את מלוא הנקודות, את זה אני הכי רוצה להבין".

אחלו לי בהצלחה בקריאה, אני חושבת שזה באמת חשוב לקרוא את זה אם מתכוונים לחיות בעתיד בצורה שיתופית. מי שלא לומד מן ההסטוריה נידון לחיות אותה שוב ושוב.

אוהבת,

מעיין.