סיפורי קומקום

היום הם היו באושוויץ. איזה תכנון נוראי של המסע.

היום שלי עצמו דווקא היה משמים למדי: עבודה מ-7 וחצי עד 4, הרבה גשם, הרבה גערות בילדים מנוזלים, שניצל ואורז, תה עם חלב, ספר, סיום ספר, מייל לענבל.

אני חושבת שצריך למצוא איזה פתרון אלטרנטיבי ליקיצה מתוכננת. אני ממש שונאת להתעורר מה"ביפ-ביפ-ביפ" של השעון המעורר\הדלקת אור וקריאת "בוקר טוב, מעיין" שבדרך כלל קוטעים בברוטאליות את השעות היחידות בחיי שבהן הנאה צרופה. אפילו אם אין לי את האפשרות לפתוח את העיניים לכדי סדק, להתמתח עד שכל עמוד השדרה מפצפץ, להתהפך ולחזור לישון צריך למצוא דרך שגורמת לך לקום בתחושה של יקיצה טבעית. לי זה בד"כ קורה בבקרים שבהם אני לא צריכה לקום מוקדם אבל המשפחה שלי כן, אז הרעשים והאקשן בסלון גורמים לי להתעורר בחדר ולהרגיש שאני כבר לא צריכה יותר לישון.

ואין דבר מעורר יותר מהצעדים של אמאבא במסדרון [שאני גרה בקצה שלו] כאשר היעוד שלהם הוא לבדוק אם התעוררתי.

בכל אופן, הנושא המרכזי בפוסט הזה היה אמור להיות הקן שלי. העתיד שלו די לוט בערפל עד אתמול. כשהודיעו לי שהפנימיה נסגרה אני הייתי אחת מהאופטימיים, הפנימיה גם ככה סימלה בעיני את אחת התקופות הגרועות בחיי, כך שלא הצטערתי על הסגירה ואפילו ראיתי איך הקן, שהחלק שהוא תפס בה היה סמלי בלבד, הולך עכשיו לשגשג ולפרוח כי הקבוצות של הקיבוצניקים שעד עכשיו מצאו הגדרה עצמית בישיבה סביב נרגילה לא יוכלו לסרב להמשכיות של הקבוצה גם אם במסגרת קצת יותר משמעותית שעלולה אפילו לתרום להם משהו מעבר לעשן ומים בריאות.

ואז הקיבוצים התחילו לגמגם. הקיבוצים הם אלו שמשלמים על ההסעות לפעולות, דבר שהיה מחייב כל עוד הייתה פנימיה, אבל עכשיו כשאין... טוב, תנו לנו לדחות את זה עד אחרי החגים. למזלי התברכתי בארבעה מק"קים [מק"ק= מרכז קן קיבוצי] ספצים שמיד החלו לפעול. הם באו כל יום לקיבוץ אחר והעבירו פעולות בנפרד בכל קיבוץ לקבוצות מעורבות בגילאים [כי אין בכל קיבוץ מספיק ילדים באותה שכבת גיל כדי ליצור קבוצה, או לפחות קבוצה במובנים של קיבוץ, שזה מינימום 20].

אבל כמה אפשר להחזיק את זה ככה? קן לא יכול להתקיים בלי קבוצות אמיתיות, כאלו שיישארו יחד עד הסוף המר, שמכירים אחד את השני מכיתה א' ויחד גם ילכו הנבחרים מביניהם לי"ג, לאותו גרעין. כששאלתי את ליהי [אחת המקקים] בטיול סוכות היא לא ידעה מה לענות לי. וזה הפחיד אותי.

פחדתי- שהמצב ימשיך כמו שהוא ורק כמה אאוטסיידרים בודדים בכלל יקראו לעצמם שמו"צניקים אחרי כיתה ט', שאולי בגלל ההיענות האפסית יסגרו את הקן ויותר לא יהיה לאנשים שמחפשים משהו מעבר למסיבות בפאב של הקיבוץ מקום ללכת אליו, מטרה לשאוף אליה, אנשים שיוכיחו לו שאידאולוגיה עדיין קיימת. אין לי דרך לתאר את כל הדברים שהתנועה הזו נתנה לי, החל מהכותרות הגדולות של הערכים והמשמעות וכלה בדברים הכי אנושיים, כמו חברה אמיתית ותחושה שיש לי חשיבות בעיני כמה אנשים. על גופתי המתה ייסגר הקן.

זו אחת הסיבות העיקריות שגם בחרתי להדריך השנה.

אתמול, אחרי שמרוב עצבים לא הצלחתי להתרכז בנגינה התקשרתי לפלג [מקק] וההקלה של חיי הגיעה:

יקצו לנו בניין בשטח ביה"ס! כל הצוות שקשו בקן, לרבות רכזת הקן בעלת השם המדהים [מעיין] ורכז איזור דרום ערך פגישה וניהל מו"מ עם המנהלת של המרכז החברתי שהולכים להקים בבצפר [מן תחליף לפנימיה, רק כזה שהמנהל הדיקטטור שלי יכול לשלוט בו]. היא הסכימה להקצות לנו בניין, הרי גם ככה המבנים של הפנימיה עומדים ריקים, לכיתות ז'-ט'. גם הסעות יהיו.

לא הייתה מאושרת ממני אתמול בלילה.

נכון, המאבק האמיתי עוד לא התחיל, אבל לאט לאט נלבש צורה של קן אמיתי, קן מתפקד עם חניכים גם בגוף הבוגר, עם מד"צים, עם פעילות, מקום שיבואו אליו. אני הולכת להשקיע בקן הזה את השנה האחרונה שנותרה לי בו כדי שיהיה, בתכל'ס, כל מה שהוא לא היה בשבילי.

אחלו לי בהצלחה.

ועוד הצלחה, כי אני הולכת לנגן עכשיו.

בברכת "חזק ואמץ"

מעיין.