תקופה ארוכה מדיי,
תקופה מגעילה שלא נגמרת,
פעם היא משתפרת פעם היא מתדרדרת,
אבל לא עוברת,
לא עוזבת כדי שאני יהייה מאושרת.
"רחמים?! זה מה שאת מחפשת?"
ממש לא! אני לא מראה עד כמה רע לי.
כמה שאני רוצה לבכות כל פעם ולהוציא את זה ממני.
להרחיק כמה שיותר רחוק.
בפנים אני מרגישה שאני רוצה לגמור את זה אחת ולתמיד.
לעשות מעשה קיצוני..להעיז.
מרגישה כאילו הכל בא לרעה, אין שום דבר טוב.
אפילו לא דבר אחד.
מתרחקת מכולם או להפך,
כולם מתרחקים ממני.
מרגישה לבד, בודדה.
כלפי חוץ פשוט ילדה רגילה.
שמחה..או מנסה להיות.
לא עצובה, לא דכאונית ולא בכיינית.
לא מנסה להראות לכולם כמה שרע לי.
בשביל מה?! שכולם יגיד את אותו הדבר?!
"זה יעבור..זה סתם מצב רוח שכזה..תפסיקי את סתם מגזימה"
לא. רחמים ממש לא.
לא מזיזה לאף אחד..סתם מישהי לא חשובה.
עכשיו כשרע לי ואני חולה,אפילו עכשיו אני לא מעניינת.
אף אחד לא התקשר ושאל לשלומי.
מדוע לא באתי תקופה ארוכה? האם קרה משהו?
רק פעם אחת התקשרו ובשביל מה?
לשאול אם אני רוצה לבוא איתה לאנשהו כדי שלא תלך לבד.
היא לא שאלה אם אני מרגישה טוב או רע.
אם אני יבוא מחר או מחרתיים.
או סתם לספר לי מה היה כשלא הייתי.
פשוט זה לא בכבודה.
וכל השאר בכלל כאילו לא צריכים אותי.
בגלל דברים כאלה אני עצובה.
בגלל דברים כאלה שנראים כקטנים ומטופשים,
אני בוכה.
אני רוצה להיות יותר אופטימית!
להפסיק עם הדכאוניות הזאת..להיות מאושרת.
לא לשים על אף אחד, להסתכל על הצד הטוב.
אבל לא מצליחה.
ניסיתי כל פעם עוד ועוד.
התקדמתי 3 צעדים קדימה..
ואז בא משהו ששבר אותי!
וחזרתי אחורה 5 צעדים.
רוצה פשוט לעזוב את כל הדברים שאני אוהבת,
ולהסתגר לבד בחדר.
בלי לראות אף אחד.
בלי להתאכזב ממשהו חדש.
בחברים אני כבר לא מאמינה.
הם רק עוד אכזבה אחת גדולה.
עוזבים אותך כשאותם את הכי צריכה.
לא רוצה להחלים. רוצה להמשיך להיות חולה.
לא לצאת ולראות את כל האנשים האלה.
פשוט להיות לבד.
פשוט עוזר כתוב הכל.
כי ככה אני יודעת שלפחות מישהו מקשיב לי.
בצורה שונה אבל מקשיב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
