זה מרגיש אחרת. איכשהו. שונה.

בנובמבר יש משהו מיוחד. עוד לא חורף, אבל כבר מזמן לא קיץ.

החושך יורד מוקדם מן הצפוי, והשמים אפורים, וטיפות הגשם מנגנות על המדרכה את שירי חג החורף והכאב.

החורף, הוא עושה לי דיכאון. כל שנה מחדש. דיכאון חורף. כשהשמש נעלמת.

אבל הסתיו, אותו אני אוהבת. הוא עדין יותר, רך יותר, כאילו הומצא אך ורק בשביל הרומנטיקה.

והסמנטיקה.

אם החיים הם שחור ולבן, נובמבר הוא אפור. ואני אוהבת אפור. כי כולם אוהבים את הצבעים החזקים, השמחים, ואף אחד לא אוהב אותו. אולי זאת האמפתיה המוגזמת שלי. אולי זה סתם הסלידה שלי ממה שכולם אוהבים.