הולכת ברחוב הקר ואפור-השמיים. סיגריה ביד. מצית ביד השניה. על הקיר שמתחת לכספומט יושב אדם זקן, כחוש, רואים עליו שהוא לא אכל ולא התגלח כבר הרבה מאוד זמן. הוא שולח את ידו לפנים, עם כוס פלסטיק קטנה ומקשקשת. אני ממהרת, ויש לי לאן להגיע, ויש לי אנשים לפגוש, אבל אני עוצרת, ואני מתיישבת, מולו, על המדרכה האפורה והמלוכלכת.

בכוס שלו יש רק מטבעות של עשר אגורות.

"מה אתה תקנה בכסף הזה?" אני שואלת את האיש הזר הזה "אוכל?" "את יודעת מה הייתי מת לקנות?" עונה הזקן, "לילה אחד עם סבטלנה."

בהתחלה חשבתי שהוא משוגע, אבל בעוד הוא מדבר ראיתי שעל אי-התנועה משמאלנו עומדת אישה רוסיה, גבוהה, די מושכת, ומנסה לפתח שיחות עם נהגים מזדמנים ברמזור. כולם מתעלמים ממנה. אחד אפילו יורק לידה. והזקן מסתכל עליה, ואני רואה את האש בעיניים שלו. חסרות לו שלוש שיניים תחתונות.

אז חיפשתי את הארנק שלי, ונתתי לו שטר. חמישים שקל. אמרתי לו, "לך אליה". והוא קם. הוא קם והלך, אם המקל הליכה הקצר שלו והגב העקום והבטן הדבוקה לגב. הוא הלך, ואני עמדתי והסתכלתי בהם נעלמים ביחד, הרחק, משדה הראיה שלי.