יושבת כאן, לבדי, מדליקה סיגריה, קרני אור כתומות-אדמדמות-חומות מסתננות דרך התריס הסגור כמעט, אבק באוויר.

שוקלת אם לדבר עם הפסיכי' (קיצור לפסיכיאטר) על להעלות את המינון של התרופות. בזמן האחרון אני מרגישה... לא יודעת, שלמה יותר, אבל כאילו אני בתוך סופה והחיים מתערבלים סביבי ואני לא מצליחה לראות אותם לפני שהם חולפים.

אבל העבודה עושה לי טוב, היום דיברתי עם ר', בחור נחמד שעובד איתי. קצת דכאוני. הוא אומר כל הזמן שהוא רוצה להתאבד. הוא כבר ניסה, אגב, להתאבד כמה פעמים אבל תמיד "הצילו" אותו בסוף. לפני שבועיים הוא הגיע למשרד עם זרועות חבושות ומייד ידעתי מה הוא עשה. או יותר נכון, ניסה, לעשות.

היום כשדיברנו, הוא הראה לי את הצלקות, ואמר שזה כל כך כאב אבל הוא היה בטוח שזה יהיה הכאב האחרון. הוא סיפר לי על הפעם שהוא לקח כדורים (זה לא הצליח, כי הוא לא לקח בחשבון שככל שמסת הגוף יותר גדולה צריך יותר כדורים, ומסת הגוף שלו... בואו נגיד שהיא לא קטנה במיוחד) ועל הפעם שהוא שתה אקונומיקה אבל הקיא את הכל ישר. אז הסברתי לו איפה נמצא העורק הראשי שעובר בצוואר, ומצאתי את העורק אצלו. "כאן," אמרתי לו, מניחה את האצבע על הנקודה המדויקת, "צריך לחתוך. לחתוך והכל ייגמר." הוא חייך אליי ואני חיבקתי אותו. כי ידעתי שזה מה שהוא צריך.

חוץ מזה, אני צריכה סקס. אני כל כך פאקינ' צריכה את זה. הכוס שלי צריך את זה. צריך גבר. גבר שיקרע ממני את הבגדים ויזרוק אותי למיטה ויזיין עד שפאקינ' יצא עשן. שיזיין אותי כנגד הקיר עד שהשיער שלי יתמלא בטיח. אני רוצה שתזיין אותי עד שאצרח.

אבל בינתיים אני כאן, לבדי, מדליקה את הסיגריה האחרונה בחפיסה, האור מזמן הפך לחשכה מנחמת וקטיפתית. התריס עדיין סגור. האבק שוקע.