בדיוק באמצע

השעות הולכות ומצטברות ואיתן היסורים.

הם לא חדשים לי :תמהיל של נקיפות מצפון, סימני קריאה ושאלה מעורבבים וקורטוב ,מה קורטוב קמצוץ, קמצוצון של דאגה.

הבכורה שלי לקויית למידה שסיימה בגרות מעולה והייתה אמורה להתגייס.

אני זוכרת רק את רגע הבהלה כשהבנתי שהנה היא תהיה בבית שלושה חודשים עד הגיוס ואז תצא אל הלא נודע.

הבהלה פגשה בדיוק בזמן הנכון בת של חברה שעשתה מכינה קדם צבאית.

ומה אומר.....נחתה על קרקע פוריה.

והילדה יצאה למכינה.אני חושבת על זה, משחזרת את מהלך הדברים ומבינה ולא בפעם הראשונה שהילדה, נחושה ככל שתהיה , בעיקר נחושה לרצות אותי ורק העלתי על בדל שפתי את האפשרות והנה התגייסה ילדתי לעניין במלוא המרץ.

ארזה תיקה ויצאה למכינת עילית אמיתית. חבר'ה איכותיים ברמה אחרת דרישות גבוהות אתגרים מנטליים לימודיים ובעיקר חברתיים.

היה לה מאוד מאוד קשה. אני יודעת שהיא פגשה את עצמה במקומות מאוד חדשים ולימדה את עצמה להתגבר על מכשולים .

ומחשבות כגון "למה אני צריכה את זה"  סולקו על ידי שתינו מיד.

השבוע הוא שבוע הישרדות. לא ממש יודעת מה קורה. רק יודעת שיש בו הליכה לאין קץ, משטר אוכל קפדני שזה אומר שרוב הזמן רעבים, הליכה בחוליות וניווט בשטח ולינה ורגעי בדידות. מה עושים שם מבודדים אותם אחד מהשני?

הלחץ שלה היה מאוד גדול. היא הייתה מוכנה לכך שעיקר המאמץ יהיה בתחום החברתי. אני יודעת את חולשתה להיות תוקפנית בעיקר כשהיא עייפה ורעבה. האם תתגבר על זה?

בשבת האחרונה לפני היציאה היא התקשרה אלי כמה פעמים. וחשבתי על דרכים רבות לחזק אותה ולגרום לה לחשוב באופן חיובי על כל מה שעומד בפניה.

אבל אז שמעתי גם קולות אחרים ודווקא מחברים עם עבר קרבי שאמרו... בשביל מה? מה היא מקבלת מזה? הצטרף למקהלה גם מכתב סירוב מהצבא שבו נדחתה בקשתה לשרת בתפקיד מיוחד.ערימת הקושי הולכת איתי ממוצא"ש .

והמחשבות לא מניחות לי. איפה היא עכשיו? עייפה? צמאה? רעבה? נהנית או רק סבל איום ומתמשך?

האם את כל זה באמת רק אני עשיתי? רק אני חיבלתי?

עוד יומיים להשרדות.

נראה לי כמו נצח.