בדיוק באמצע

כמה שעות בשבוע של שקט אמיתי אופטימאלי. כולם עוד ישנים

אני פוקחת את העיניים ויכולה להסתכל על ענפי השיח שמחוץ לחלון.

לא לחשוב על מה אני צריכה לעשות (אם באמת הספקתי לעשות הכל אתמול:)

אלא פשוט להיות.

ואז זוחל לו כאב הראש מתחיל בקטנה מעל העיניים ולאט לאט לאט מטפס לקודקוד.

אולי כי אני בלי מנת הקופאין, אולי כי ישנתי יותר מדי ואולי

כי אין לי דרך להתמודד עם האפשרות פשוט

להיות.

שעה אחר כך אני שוחה במים החמימים בבריכה. מרעננת את הראש ומרשה לעצמי לשמוח. סתם.