אולי אני אוהבת קצת יותר מדי

הממ.

בטח חשבתם שברגע שזה קרה אני ארוץ לכתוב על זה פוסט.. כי זה מה שבדרך כלל עושים, לא?

הולכים לבלוג, שופכים בפוסט משעממם וארוך אחד את כל מה שמרגישים, וזהו. עבר.

אבל זה כל כך הרבה יותר מורכב מזה.

זה בלתי אפשרי פשוט לכתוב את כל מה שאתה מרגיש באיזה יומן אינטרנט מפגר ולשכוח מהעניין..

צריך לדבר עם אנשים, לשמוע מה הם חושבים (למרות שזה בד"כ לא ממש משנה ל..), ופשוט למצוא אוזן שתוכל לשמוע אותך מברבר ומברבר..

מזל שיש לי כאלה חברות נהדרות.. אני באמת לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייכן..

מן הסתם מתאבדת. (קחו את זה כמחמאה 33>)

ומזל שהן יכולות להקשיב לבירבורים האין - סופיים שלי..

אז קיצר -

תודה.

טוב, אז חזרה לעניין..

מעניין, לא?

אפילו אני לא יכולה לומר שצפיתי שזה מה שיקרה, ואחרי הכל, אני הייתי חלק.. אמ.. דיי גדול מזה.. ><

(היי.. אתם בטח חושבים שאני לא מספיק אמיצה כדיי לכתוב מדיוק על מי ומה ומו זה בדיוק, אבל יש לי הרגשה שאלה שקוראים כאן יודעים על מה אני מדברת.. אם לא אז.. חבל חבל.)

ועכשיו, רק כשאני חושבת על זה שאני כותבת את הדברים האלה כאן, בבלוגי העלוב והמסכן, נהיה לי כאב בטן.

זה לא עלוב מספיק כמו שאר הדברים שאני כותבת כאן.. וכמובן שיש רף של עליבות שצריך להיות מתחתיו כדיי להיכתב כאן.. :P

אז..

-