הרכב עצר בחריקת בלמים קצת אחרי מחלף נתב"ג. יכולתי לשמוע במעומעם את צפירת הרכבים שהתקרבו, ואת הרכבת משקשקת על הפסים, והראש שלי נח על כרית האוויר שהתפוצצה.
מצמצתי פעמיים ונרדמתי.
וחזרתי לחתונה של מיכלי לפני כמה חודשים. היא עמדה עם בח"לה מתחת לחופה הלבנה, שניהם התפללו כל כך חזק. התפללו בלי סוף, במהלך שבע הברכות והניגונים. וכל מה שרציתי אז זה שגם לי יהיה למי להתפלל ולמי להתפלפל.
קמתי לתוך כביש אחד, נרדמתי אולי לעשר דקות. השעון הראה אחת עשרה עשרים ושלוש, הרמתי את היד לכיוון הרקה ומיששתי את קו השיער. השיער שלי היה רטוב ודביק, והבנתי שאני מדממת. גם על כרית האוויר היה מעט דם. פתחתי את תיק המשבצות שישב על המושב הסמוך וחיפשתי דף. מצאתי איזה דיווח שהקראתי פעם ונשאר אצלי בתיק, ספגתי את הדם וניסיתי לנקות את כרית האוויר. הייתי כל כך בהלם שאפילו לא הספקתי לבכות, פשוט הקשבתי עוד שתי דקות לרכבת המשקשקת ולנהימת הכבישים.
ואז שמעתי חריקת בלמים, הפעם לא שלי.
בום.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
