בשלב מסוים המוזיקה ברדיו התערבבה לי באוזניים לכדי רעש אטום, בליל של צלילים מכניים שלא הצלחתי לפענח.
המכונית הגבוהה דהרה על כביש אחד, והכל השתתק. פתאום נהמת המנוע נהייתה המנגינה שהרגיעה לי את המוח.
כמה דקות לפני כמעט הלכתי לאיבוד בעיר גדולה ולא מוכרת, האורות שוב מסנוורים, אבל היי, הסנריו הזה כבר מוכר.
הטלפון מצלצל. שוב ביקורת, שוב דרישות.
אני מנתקת וממשיכה להאזין לשתיקת הכבישים, ואז מחליטה לבלום בכל הכוח.
בשניות שלפני שהכל השתנה שוב רצו לי הקטעים האחרונים מיום שבת.
ליטר בירה, בערך מאתיים וחמישים מיליליטר ערק.
אני זוכרת הכל. הפריימים רצים לי בראש שתי-וערב במהירות מטורפת.
כפות הידיים שעל הפנים, השניות שחיכיתי לבכי שיעלה לתעלות הדמעות.
ההישכבות על הרצפה. הקור של הרצפה. התלתלים שלי מפוזרים על הרצפה.
הספסל בחוץ.
הבכי ההיסטרי.
ההיפר-ונטילציות.
שני התקפי חרדה.
שלוש צרחות שקרעו את השמים, את הגרון שלי לגזרים ואת עור התוף של שירי:
אחת שדיברה על חוסר המסוגלות שלי להמשיך.
השניה על הכאב בחזה שמונע ממני לנשום.
השלישית על הרצון להשתחרר.
ולא מדובר רק בצבא, לא מדובר רק במדים.
המלמולים שעדיין כל כך מובנים אצלי בראש - "לא רציתי שככה".
לוחיות הרישוי בשחור על גבי צהוב. עשרות לוחיות רישוי. שבע ספרות ואני זוכרת.
אני זוכרת הכל.
בום.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
