uncertainty

והנה חזרתי לאכול. עדיין לא במינונים הקבועים, של הציפור. קצת פחות. הצבע מתקשה לחזור ללחיים, אנשים אומרים שרזיתי. אני אומרת להם שככה זה אחרי שלא אכלתי כל כך הרבה השבוע.

אז אני הולכת וחוזרת, מתחילה לשנע את השרירים ששכחו מה זה לרדת מהמיטה. הולכת לטיפול פסיכולוגי בשקל, בוכה בהיסטריה מאופקת בחדר עם הדלת הכחולה. 

עדיין הולכת לאיבוד בין המילים שלך, ואין מי שישגיח עליי בלילה שאני ממשיכה לנשום כרגיל. לפעמים זה מרגיש כאילו אני עומדת להיחנק מכל מה שאני מרשה לעצמי להעמיס.

עוד מעט אני סוגרת עשרים על האדמה הלוהטת מדי הזו. וגם אחרי טיפול עשרת אלפים, כמו בשנים של מכונית, אני מרגישה טרנטה.