יש לה ביומיים האחרונים איזה כאב ראש כזה טורדני, שלא עוזב. עם מזגן או בלעדיו, אני רואה אותה הולכת בבית כמו אריה בכלוב, מתיישבת על הרצפה בפתאומיות, או מטפסת על השולחן ונשכבת.
וזה מוזר, כי אני רואה שהיא פעילה, שהיא מנתבת את כל האנרגיות הכלואות האלה לידי בניית גשרים שהיא סיפרה לי שדאגה לשרוף כבר מזמן.
לפעמים אני רוצה לעצור את הריצה המטורפת שלה אל תוך הלא נועד, כדי להציל אותה מהתרסקות. הרי חייבת להיות אחת בסוף.
אני רואה איך היא מתכננת את הארוחות שלה, סופרת כמה שעות עברו בין כל קפה, ובכל זאת הבטן שלה מתנפחת מסיפורים שהיא מתה לספר אבל לא מוצאת להן את המילים.
אז היא מקיפה עצמה באנשים שיודעים לבטא את עצמם ולמצוא את הפרייזים הנכונים, שמתאימים לה לאותו הרגע.