uncertainty

חלמתי שאני יושבת על רצפת הבטון של בית הספר התיכון שלמדתי בו עד לפני שנתיים בדיוק, והתחלתי לשיר את השיר ההוא. בהתחלה זימזמתי, שרתי בשקט בשקט. ואהבתי את זה, אבל אף אחד לא שמע אותי.

ואז חלמתי שאני פותחת את הפה. חלמתי שאני צועקת את המילים שנחרטו לי במוח, שהעיניים שלי נעצמו מעצמן ופשוט צרחתי את המילים הלא נכונות, אבל זה לא הזיז לי, כי פתאום שמת לב.

פתאום הסתובבת אליי וראית שישבנו גב אל גב. ואיך יכולנו לפספס אחד את השנייה כל כך הרבה כשאנחנו כל כך קרובים.

כל כך רקובים.

אני נוסעת לאבד את השפיות, להתרגל לשקט שאי אפשר להתרגל אליו. לצום ממילים, לאכול רק מחשבות. לישון בשעות לא שעות ולקום בלי חשק, יום אחרי יום, במשך שבוע. 

אני נוסעת למקום שרק מלחשוב עליו אני מקבלת צמרמורות והדמעות מדגדגות לי את הריסים.

אבל אין לי כאן שום ברי(ר)ה.