| |
|
| 6/2010
My name is Miss Harkash
כמה מוזר לכתוב במסך עריכה הזה. אחרי, כמה, חצי שנה פחות או יותר.
גם בקושי נכנסתי לכאן האמת. אני לא אשקר, יש לי בלוג אחר, אנונימי. מצחיק שהכניסות שיש פה לחודש זה פחות ממה שיש לי שם ליום.
אני לא מתכוונת להיות פה אנונימית, אין לי בשביל מה.
אז אני עדי, ואני בת 18 עוד חודש, איך הזמן עובר. פתחתי את הבלוג בגיל 14, בדיוק בתקופה שעזבתי את הבית ספר. וזה מצחיק כי יש כמה פוסטים שרואים שאני מנסה דווקא כן ללכת, וכן מנסה להישאר במסגרת הזאת.
ואני זוכרת הרבה פוסטים שבכיתי על זה, והרבה פוסטים שבירכתי את זה. עכשיו אני פשוט מקבלת את זה, אני רגילה לזה באיזשהו מובן.
חיים גורמים לך להתאים את עצמך אליהם. לעבוד מגיל 15 לא נראה כלכך מוזר.
אבל כל זה שטויות. כי הכל זה סתם אחד גדול, רק עכשיו מתחילים החיים, ואני לא באמת יודעת איך לפעול, אני סתם מתיימרת.
מצחיק שתמיד הייתי סבורה שאני בוגרת, אבל בעצם, אני בת 18 ואני כלכך כלכך ילדותית.
עברתי הרבה, עשיתי דברים שגרמו לי למתוח קו על הרבה דברים ברשימה הדמיונית שלי, זאת שהורגת לי את הילדות ובונה לי את הבגרות.
ניתקתי קשר שעשה לי רע, ניתקו לי קשר שעשה לי טוב. עברתי בין יותר מדי אנשים ולא מצאתי אף אחד ששווה את המאמץ.
אהבתי את הלבד שלי, וסבלתי אותו גם.
פרחתי ושקעתי עמוק בדיכאון.
ניסיתי שוב ושוב ושוב, דברים שלא עזרו לי. נכשלתי כלכך הרבה פעמים.
שתיתי עד כדי בחילה, עישנתי עד כדי פחד מאיבוד הנשימה, דיברתי המון שטויות, שתקתי שעות ארוכות.
למדתי לאהוב, למדתי להתאכזב, למדתי לתת הכל ולא לראות בעיניים ואז להבין שזה אולי היה הדבר הלא נכון.
עוד חודש אני עוזבת את הבית הזה, ועוברת לבית אחר.
וזה יהיה שקר להגיד שזה לא עושה לי כלום. זה עושה לי המון. אולי זאת הסיבה שקשה לי כלכך להתחיל לארוז?
אני יודעת שזה יכניס אותי לדיכאון קטן. אני זוכרת ששינינו את הבית ועברתי לחדר אחר, זה עשה לי ממש רע. הרגשתי שזה לא החדר שלי ואני במקום זר. זה הביא לי מחשבות והביא אותי למצב שהייתי הולכת לחדר הישן שלי וישנה על המיטה שלא שלי, ובוהה בתקרה, הכוכבים הקטנים שנשארו שם ונותנים תחושה של שייכות.
אני צריכה לסדר את החדר, ולהתחיל לפתוח ארזים ומלאות אותם. הבטחתי לאבא שאארוז את כל מה שאפשר, עד לרמה של בגדי חורף.
יהיה טוב, אני מקווה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
גברת חרקש.