פילוסופיה בגרוש. |
| 12/2009
ריקנות
לא בטוחה מה משך אותי לכתוב פה עכשיו
או שאולי דווקא בטוחה מאד.
הלבד הזה שתקף אותי לאחרונה,הרצון להיות לבד,הרצון שחוזר ומציק כל הזמן להיות ולעשות,הרצון להצליח כשהתחושה הכללית היא כישלון,הרצון לישון,הרצון להתעורר,הרצון להיות תמיד הכי מועילה כשאני בעצם לא,הרצון החזק הזה שמחזיק לי דמעות עמוקות ומלוחות בגרון להיות איתך.
כל הדברים האלה גורמים לי לשבת פה ולכתוב.במקום ללמוד לתנך ראבק
אתה פשוט חסר לי,פשוט חסר.
אני פשוט מתגעגעת.
ואני באמת לא מצליחה שלא להתעסק בזה,וזה לא יוצא ל מהראש,וזה כל כך כואב לי ומקשה עלי
בעיקר כי אני כבר לא יודעת מה עדיף
איתך או בלעדיך
איתך 4 ימיים בחודש בממוצע ובמקרה הטוב לפעמים,איתך מנותק מהעולם שלי,אותי מנותקת מהעולם שלך
או בלעדיך,בלי מחשבות,בלי כאב מתמשך,רק עם אחד כזה רגעי ושובר,בלי התעסקות,בלי ציפיה,בלי מתח,בלי כעס
אבל יכול להיות שגם עם הרבה בדידות הרבה יותר כואבת וחזקה
מה עושים?מה עושים כשזה מצטבר?כשה מגיע לגרון,וממנו החוצה-לרגעים.ומייד חזרה פנימה,עד הפעם הבאה.
מה עושים כשנחנקים מזה,כשמקיאים את זה,כשחיים את זה,כשמשתגעים מזה,שצריך,פשוט שצריך
שהראש עסוק במן שאלות גדולות על העתיד פתוח שלו כשמינסטים,ואיך,ולמה
מה עושים כשאי אפשר להפסיק,כשלא יודעים כבר מה טוב,כשלא בטוחים,שמתחבקים חיבוק קר ואחריו מיד אחד חם ופגוע,כמשחררים אותך שוב,ומתחילים את זה מחדש.
מה אני עושה,פאק.מה אני עושה.
מה ניהייתי.
איך פתאום הגעגוע אלייך הפך חזק כל כך,איך האהבה אלייך הפכה משעותית כל כך.
מתי זה קרה?
התחושה היא שאני פשוט צריכה חופש מזה,מהלב שלי,שאני צריכה להסגר על עצמי.שאני צריכה לחזור לעצמי
שאני צריכה לחזור להצליח
לחזור לנשום מהדברים שגורמים לי לנשום בדרך כלל
ולא ממך.פשוט לא ממך
כי כרגע
אתה רק גורם לי להחנק.
ובנימה אופטימית זו-
פו:
"ברגע שהבנת איזו מכפות הרגליים היא כף הרגל הימנית, כבר אין לך הרבה
התלבטויות מי מהן היא הכף השמאלית ואז נותרה הבעיה באיזו מהן להתחיל
לצעוד."
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
