שלושה שבועות..
שלושה שבועות שאני ואמא שלי בכסאח בלתי רגיל-כל היום צעקות, עקיצות, עצבים..
אני לא יכולה לשמוע ת'קול שלה יותר..
כל מילה שהיא מוציאה מהפה. זה כדי להתעצבן עליי
ונמאס לי
נמאס לי מהכל.
מיום שלישי בערב, הדבר שעשיתי הכי הרבה זה לבכות..
ואני כל הזמן חושבת לעצמי שיהיה טוב..
שיכל להיות יותר גרוע..
כן.. כן.. השמש יכלה לא לזרוח, יכל להיות שלא היה לי אוכל, יכל להיות שלא היו לי הורים בכלל, יכלו להיות דברים הרבה יותר גרועים..
אבל עדיין..
קשה לי להתמודד..
כל מה שאני לא עושה בבית תמיד מוצאים את מה שלא עשיתי, את הדברים שלא עשיתי טוב.
וזה מייאש..
מייאש מדי
קשה לי בבצפר.
קשה לי בתל-חי.
קשה לי בבית.
אני רחוקה ממשה..
וכן.. קשה לי מדי ונמאס לי מהכל..
אני רוצה לעשות כ"כ הרבה דברים, אבל אני לא מעשית.
אני לא מסוגלת לעשות כלום.
אני רוצה ללמוד לנגן, אבל זה לא משנה.. כי אני פשוט גרועה בזה..
אני רוצה ללכת לבצפר למדעים ואומניות בירושליים, אבל זה לא יקרה.. כי אמא שלי לא מרשה לי.
אני רוצה להיות עם משה בלי להסתיר את זה מאפ'חד, אבל אני לא יכולה כי ההורים שלי לא מרשים לי לצאת איתו.
אני רוצה לחיות כמו שאני רוצה, אבל אני לא יכולה.. כי אני,ההורים, החברות והבצפר שלי מונעים את זה בעדי..
נמאס לי מהכל=[
אני לא רוצה לעשות פה שבת..
אני רוצה לברוח ואין לי לאן.
נמאס לי!!!!
בסיום אופטימי זה =/
שתהיה שבת שלום לכולם..