busta busta

מה חשבתי לעצמי ברור שאני מתגעגעת תובנות של אדם זה משהו רגעי בהחלט

(:::

"זה מתחיל איפשהו מהבטן, עובר אל הלב

ומכאיב שם בלי סיבה, עולה במעלה הגרון

כגוש גדול, ומגיע לאף - כאילו יש לך נזלת,

נעצר שם לקצת זמן ולאחר מכן מגיע אל

העיניים ומשם הבכי יוצא ללא מעצורים"                           תכלס מה חשבתי לעצמי?!?!?!?!

למה זה תמיד משפיע עלי כל כך הרבה?

תמיד כשאני מסיימת עם זה, יש לי תחושה של ריקנות -

ספר עם דפים ריקים.

כאילו השארתי את החצי השני שלי שם, בין דפי הספר.

אני באמת ובתמים מתגעגעת לזמנים ישנים

הזמנים שהדברים האלה הצחיקו אותי עד שלא יכולתי לנשום יותר

החיים קצרים מדי בשביל לאבד אותם

החיים קצרים מדי

ואם נחיה, נחיה עד הסוף המר

תדע אני איתך

אלוהים, הכרתי את הכלבה שלי יותר טוב,

למה אני נזכרת בו עכשיו - וכל הזמן?

את האמת, אני רואה את הסבים שלו, והם נראים

כאילו הזדקנו בלפחות 20 שנה. אפילו סבתא שלו

הופכת ונעשית דתיה.. הכל בגלל זה.

הפנים שלה יותר חמוצות בדרך כלל, הגב הרבה

יותר כפוף, העיניים לא בורקות יותר.

וסבא שלו, שהוא יותר צעיר מסבא שלי.. נראה

עכשיו כמו אחיו הגדול. מה שהנפש יכולה לעשות לאנשים.

הוא היה כל כך יפה...

אין לי מה לבקש סליחות אם עשיתי רע לבנאדם אני כנראה יודעת על זה ואם לא הוא צריך לומר לי, קפיש? ;]

- סוף סוף ולמרות הכל אני

הכי מאושרת בעולם.

מאז אני פשוט לא יכולה להוריד

את החיוך מהפרצוף שלי.

הלוואי שהייתי יודעת למה -

ואפילו זה לא איכפת לי, יש לי זמן D: