ואיך שאני אוהבת אותך.

ואיך שזה ממלא את כל כולי, בקרים וערבים, שעות, דקות, שניות.

אומרים שזה הולך ודועך עם הזמן,

אצלי הדברים רק מתעצמים.

עוד יום בלעדיך, עוד חיפוש אחר משהו שיעשה אותך מאושר, עוד שיחה דומעת בטלפון רק משום שאני מתגעגעת,

עוד ציפייה.

מונה הזמן שלי עובד על פי נשימות,

והנשימות מתחדשות אחת לכמה שבתות.

עכשיו כבר יום רביעי, כלומר - עוד שישה-עשר ימים,

שהם נצח כשהראש נמצא מתחת למים,

בלי חמצן למלא את הריאות.

כבר כמעט חצי שנה של אושר בלתי-נדלה שקשה להסביר,

שקל לקרוא עליו רק בספרים;

של המבט שלך נח עליי, של הנשיקה הראשונה בכל סוף-שבוע כזה שאתה חוזר הביתה, של הראש שלך נח על עצם הבריח שלי,

של השפתיים שלי משוטטות על פניך, מרפרפות על עיניך בנשיקות קטנות,

של הידיים שלך עוטפות אותי, מצמידות אותי אליך,

מזכירות לי איך אתה חוזר אליי בכל פעם ולוקח ממני עוד,

ואיך שאני אוהבת אותך.