זה עצוב כזה שחושבים על זה...איך אבדנו הכל, את התמימות והאושר..
הכל נשחק בעיקר הרגש..ואם הוא לא נשחק אז הוא השתנה ולאו דווקא לטובה..
לפעמים אני מסתכלת עליו אני רואה כמה לא טוב לו..ואז שהוא מחייך אני מבינה
שהוא מעדיפ את זה ככה...הוא מעדיפ להישחק,להשתנות..והכל שבסופ יהיה טוב..
במקומו כבר מזמן לא הייתי כאן..לא הייתי מחזיקה מעמד..בחיים האלו..
אבל הוא,הוא משהו-מישהו לפעמים נראה לי כי הוא יכול להחזיק את כל העולם על הגב שלו..
הוא אהוב כזה על כולם..מחזיקים ממנו ואני מבינה גם למה...
אבל לפעמים כשממש רע לי ולצערי זה קורה הרבה...
אני שוכחת את כל זה ואולי בכווונה, אולי כדי שיהיה לי את מי להאשים...
אני שוכחת כמה נפלא הוא וכמה טוב שזכיתי בו...
אני יודעת שאנשים יודעים עד כמה אני אוהבת אותו ומחזיקה ממנו
אבל כל מה שאני מבקשת שהוא ידע עד כמה...
ולפעמים באלי פשוט לצעוק לו....
יום יבוא והוא ידע-רק שלא יהיה מאוחר מדי....
"אבא סיפור
אנ'לא יכול לישון
ירח מסתכל לי בחלון
עוד מעט אני אהיה
גדול יותר מדי
אז אבא עוד סיפור אחד ודי."