איזה כיף להגיע הביתה לחצי יום אחרי שישנתי שעתיים בלילה וקמתי בחמש בבוקר.
איזה כיף שברגע הראשון שאבא שלי רואה אותי, הוא מיד מתחיל בהערות סרקסטיות.
איזה כיף שהוא עוד מרשה לעצמו לדבר אלי כאילו אני בת 15.
איזו הרגשה נפלאה זאת כשהוא צועק עלי.
כשהוא לא שמח על הפשרות שאני מוכנה לעשות, כששום דבר מלבד בדיוק מה שהוא רצה מראש - לא מספיק לו.
כשהוא לא מאמין לי שישנתי אצל חברה ולא אצל החבר (שהוא אגב שונא בכל מאודו, שזה כיף ברמה שונה לחלוטין). במיוחד אם באמת ישנתי אצל חברה ונפגשנו עם חברות. לא היינו עם בנים.
איזה יופי, שהוא אומר לי שאני כבר לא מעניינת אותו יותר.
כשהוא מזלזל בכל מאמץ שאני עושה לכבד אותו.
כשהוא קורא לחצאית שהשחלתי מעל המכנסיים למרות שזה פחות נוח לי ורק משום שידעתי שאני חוזרת הביתה ועדיין יש לו בעיה רצינית עם מכנסיים, "עלה תאנה".
כמה מקסים.
אני ממש מתחילה לתהות למה אני לא חוזרת הביתה לעתים קרובות יותר...
אולי אני אחגוג את יום ההולדת שלי בבית? עם המשפחה?
במקום בקמפינג ביער עם החברות הכי טובות שלי?
אני צריכה לחשוב על זה.
לשקול את זה.
המממ.
המממ הממממ.
טוב, בקצב הזה?
אני אצטרך להשיג שק שינה מחברה או משהו, כי אני אפילו לא אספיק לעבור בבית בחודשיים האלה כדי לקחת אותו...
אני יודעת שהפוסט הזה היה ציני ופסימי, אבל זה כי הריב הזה טרי. מצטערת...
כל טוב לכולנו!! 3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ThunderSound