אני מקבלת את האפשרות שכל זה, כל האש הזו של השנאה, שאוכלת את הלב שלך ומונעת ממך לחשוב - כפי שהדגמת בהצלחה בפעם האחרונה שדיברנו - כל זה בגללי. באשמתי.
לא יכלתי לאהוב אותך. זה לא היה חלק ממני, זה היה זר לי. אבל כן היה אכפת לי ממך. אהבתי להיות ידידה שלך; אהבתי לצחוק איתך, אהבתי לדבר איתך. אבל כל זה נהרס מתישהו, נשבר מהחבטות החוזרות ונשנות של דחייה, דחייה ודחייה מצדי בכל פעם שניסית למשוך את הקשר שלנו לכיוון קצת אחר.
אני מצטערת שפגעתי בך. זו מעולם לא הייתה הכוונה שלי.
ועד כמה שאתה שונא אותי עכשיו, אני לא מסוגלת לשנוא אותך. אני עדיין מקווה איכשהו, שהראש שלך יחזור למקומו ונהיה שוב כמו שהיינו "פעם-פעם". שני ילדים שמסתובבים יחד מדי פעם, מדברים הרבה ביחד ועוזרים אחד לשני.
אני מניחה שככל שהתבגרנו, ככל שהפסקנו להיות ילדים, העניינים השתנו, ואף-פעם לא נוכל לחזור למקום שהיינו בו אז.
אני מוכרחה לציין אומנם שזה מוזר, ולמרות שהיו לי הידלקויות רבות על ידידים שלי, ולמרות שלהם היו עלי - ולמרות הדחיות הלא נעימות שהיו בינינו, עדיין הצלחנו לשמר את הידידות שלנו, שניצחה את זה.
אולי איתך זה לא היה לגמרי אמיתי. אולי מהצד שלי, לקחתי את זה יותר מדי בתור מובן מאליו... אבל אולי מהצד שלך, ראית את הידידות שלנו ככלי להגיע למטרה האמיתית שלך - קשר רומנטי איתי - ולא בתור מטרה בפני עצמה.
ככל שאני חושבת על זה יותר, נראה לי שזה כנראה מה שהיה, שכן כשהבנת שלא יהיה לי - כנראה לעולם - שום רגש רומנטי אליך, ביצעת תפנית ביחס שלך אלי.
זה היה הזמן שהפכת קר יותר, מתחשב פחות ועצבני יותר.
כשפתחתי בשיחה איתך בפעם האחרונה, קיוויתי להחזיר את המצב לקדמותו.
אחרי סיום השיחה הזו, ואחרי ההודעה האחרונה ממך, אני מבינה שזה לעולם לא יצליח - כי ידידות זקוקה לכך שירצו בה משני הצדדים.
היה שלום... כי איכשהו, עדיין כן אכפת לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ThunderSound