(נכתב היום, יום ראשון 04 ינואר 2009, אחרי ארוחת הצהרים ולפני שיעור מתמטיקה.)
קר לי. קר כל-כך... כאילו הקור הזה נובע מבפנים, ולא מהחורף הזה שבחוץ.
אני לא יכולה להתרכז בדברים אחרים, כשאני לא קוראת...
אני כל-כך פוחדת עכשיו.
אני חייבת להוציא את הקור הזה ממני, לכן אני כותבת.
הנה, עכשיו אני משפשפת את הידיים שלי זו בזו – וכלום לא קורה.
הן נשארות קפואות כשהיו.
ואני רועדת.
אני חושבת שככה מרגיש פחד.
זה כאילו שאני רועדת מקור, אבל אני יודעת שקור לא משפיע עלי בעוצמה כזאת – נקישות שיניים לכל היותר, אבל לעולם לא רעידות כאלו בכל הגוף.
זה טוב, לכתוב. אני מרגישה שאני מסדרת לעצמי את המחשבות – זה כמעט כמו ריטלין.
ריפוי בעיסוק.
ריפוי ביצירה.
כתיבה (יוצרת) היא יותר בבחינת בריאה בעיניי מאשר יצירה – אני בוראת חיים, מקרים ורגשות שלא היו מעולם – והנה הם ישנם, והם נמצאים באופן ברור ומלא על הדף, ואז גם בנשמתי ובנשמתו של זה שקורא אותם.
אבל הפחד הזה...
הקור הזה מבפנים, הוא כאילו משתק את הבוראת שבי ומשאיר רק את האומנית, היוצרת.
אני יכולה רק לעבד את מה שכבר קיים – וכל שקיים כרגע, איכשהו, זה הפחד הזה.
ואני מרגישה איך הוא מנסה לשתק גם את היוצרת שכאן – ואין לה כמעט כוח להתקומם נגדו, אבל היא ממשיכה איכשהו ליצור, כי זה כל מה שנשאר לה, וזה הדבר היחיד שיכול לעזור לה כרגע.
כשאני קוראת ספר טוב, אני שוכחת כל מה שסביבי. זה עוד כלי להתמודד עם הפחד – אף שכאן אני לא נלחמת נגדו אלא בורחת ממנו, וברגע שייגמר הספר הוא ימצא אותי שוב.
אני רוצה להיות מסוגלת לבחור באיזו מציאות לחיות. לא להצטרך להיות תקועה באחת.
להיות מסוגלת לצוץ אל תוך ספר, וכשימאס עלי – לבחור באחר.
אבל זה אבסורדי.
לא אהיה שייכת לשום מקום.
מלבד זאת, זו יכולת לגמרי אלוקית, ואין שום סיבה שבשר ודם כמוני יצטרך אותה.
אבל הלוואי שהכל יסתדר על הצד הטוב ביותר.
הלוואי שהכל היה יכול להיות פשוט יותר – להיות מסוגלת לדאוג ללימודים ולא לחייהם של אנשים, פשוט כי אין סיבה שהם יהיו בסכנה; לחיות חיים רגילים.
אבל אני פה, ואני צריכה להתמודד עם זה – ובד בבד גם עם מתמטיקה ואזרחות למיניהן, וכל מיני זוטות שכרגע נראות לי צדדיות לגמרי וטפלות. והרי איך אפשר להתמודד עם זה כשיש את כל הפחד, את כל הקור והחורף ברקע?
אבל בקיץ, כשיתחמם, אולי הכל כבר יהיה בסדר.
לקראת הקיץ אולי הפחד הזה ייעלם, והמלחמה תסתיים, לטובתנו, ללא נפגעים, ואצליח לשלב את הלימודים בכל זה כי כבר לא יהיה כל כך הרבה לשלב בו את הלימודים.
ובעצם למה שזה יקרה רק לקראת הקיץ?
אולי עכשיו, פתאום, החימום יעבוד והחיזבאללה יחליטו לא להתערב והחמאס יחליטו להתקפל והחימום הפנימי שלי שיעבוד יוכל להמס גם את הפחד הזה.
ואז אוכל ללכת לשיעור מתמטיקה בלי לדאוג לאמא, לאבא, לבית שלנו ולשני שליש מדינה.
(נכתב מתישהו בין שעת סיום הלימודים לשעת ארוחת הערב.)
אז הספקתי להתחמם בינתיים (מורידה מעיל).
אומנם השד נורא – אבל חצי ממנו עדיין לא לגמרי פה (אין קטיושות עדיין בצפון, תודה לאל. רק שיהיה בסדר בדרום, הלוואי).
אז אני טיפ-טיפה פחות דואגת.
אני מנסה בינתיים להשיג את אורית (המדריכה שלי), בכדי לשאול אותה אם אוכל לבלות כמה שעות מחר בערב אצל נועה (עם ו'...), חברתי היקרה מהישוב הצמוד לכפר, איתה גם התווכחתי בקולניות מיותרת אם סשומארו שלי או שלה.
(שלי כמובן.)
היא הציעה לי כמובן להתחלק בו, אך אינני מסוגלת כך לבצוע את אהבת לבי הנצחית לחלקים!
אז עליתי על פתרון טוב בהרבה, שהיא משום-מה לא קיבלה.
הוא הולך ככה:
בהתחלה היה סשומארו (100%).
אחרי זה סשומארו איבד יד (שהיא, נגיד, x% מסשומארו), ונשאר סשומארו ללא יד, כלומר (100-x)%.
לקראת סוף המאנגה, קיבל סשומארו יד חדשה, ולכן חזר סשומארו להוות 100% מעצמו.
אך מכיוון שהוא לא קיבל בחזרה את אותה יד שאיבד, והיא – ידו – עוד שוכבת לה היכן שהוא, בודדה, וממשיכה להוות x% מסשומארו, הצעתי שאני אקבל 100% ממנה, והיא תקבל מה שנשאר.
נראה לי מאוד הוגן!
0, כלומר היא מקבלת משהו, שזה בטוח הרבה, הרבה יותר טוב מכלום!
אבל אני הרי חייבת שסשומארו יישאר שלם!
אז ככה סשומארו נשאר שלם, וגם היא מקבלת משהו.
אין לי שמץ של מושג למה זה לא נראה לה.
הרי סשומארו הוא אהבת לבי הנצחית, לא אהבת לבה!
היא סתם אוהבת אותו.
אני זקוקה לו.
חוץ מזה, אני מוותרת לה על הרבה דמויות שהא אוהבת.
והיא לא נותנת לי את האחד הזה!
אני חושבת להציע לה להתחלק בקאקאשי. נראה מה היא תגיד אז!
אני כבר יודעת את התשובה.
היא תרצה אותו לעצמה, כל כולו רק לעצמה.
ואז יבוא הפאנצ'ליין.
רק שעוד לא ממש חשבתי עליו.
כל מה שאני יודעת זה שהוא יהיה ממש ענק, ויהיה קשור לזה שכמו שהיא לא רוצה להתחלק בקאקאשי, לי מותר לקבל את סשומארו-סאמה כל כולו רק לעצמי, ואני עוד הייתי נדיבה בכך שהצעתי לה את ידו המשומשת-במצב-טוב.
דרך אגב, קראתי שני ספרים מעולים ביומיים האחרונים.
האחד, "לב של דיו", (לא זוכרת את שם המחבר/ת), מספר על ילדה אחת, בתו של כורך ספרים, שאמה נעלמה באופן מסתורי כשהיא הייתה בת שלוש, ש... מצטערת, אני לא יודעת להסביר ספרים טוב, במיוחד לא תוך כדי מאמץ לא להרוס לכם את העלילה.
בואו רק נגיד שהוא מומלץ בחום, ושתתכוננו – כי אצבע-אבק הוא שלי, שלי ורק שלי!
כן, למעשה הספר הזה טוב כל-כך שהוא גרם לי להתאהב באחת הדמויות שם. לא הראשית, כמובן, זה כל-כך מרגיז להתאהב בדמות הראשית, אבל התאהבתי באחת הדמויות המשניות, שפשוט נגעו ללבי איכשהו.
וחוץ מזה, הספר גם היה מותח באופן שערורייתי (הפן הטוב של המילה). בדרך כלל כשאני במתח בזמן קריאת ספר אני לא מרגישה את המתח באופן מודע וממשי, אבל בספר הזה (שהצליח להרחיק אותי מחדר האוכל בשעת ארוחה, אני חייבת לציין, משום שהייתי כה להוטה להמשיך לקרוא בו), פשוט חשבתי באופן מודע דברים כמו – "אמאל'ה, אבל מה יקרה עכשיו לאצבע-אבק?", או – "לא, אוף, למה הדברים קורים עכשיו לטובת קפריקורן?".
ספר מומלץ ממש, ממש בחום.
ספר נוסף שקראתי היה "קיץ כתום", של אסתר משהו-ארוך-כזה (אל תיעלבי, אסתר, אני אף פעם לא מצליחה לזכור את שם המשפחה שלך. אני בקושי מצליח למלמל אותו באופן שאולי מישהי תזהה למי אני מתכוונת, אבל לאיית אותו אני אפילו לא אנסה). חלק קטן מהספרים הקודמים שלה היו "אורי", "אליפים", "רועי", "עטרות", "אדי מלך המסטולים", "חברוּת". זהו מה שאני זוכרת כרגע, אבל יש עוד רבים.
בכל אופן, הספר מספר – כמו שניתן להבין משמו – על תקופת ההתנתקות. הסיפור מסופר מנקודת מבטה של תמר אפרתי, תושבת התנחלות בשומרון, שהייתה מאוד פעילה נגד ההתנתקות. היא נאסרה, וישבה בבית הכלא חמישה שבועות משום שלא רצתה להזדהות (וזהו הדבר היחיד שאגלה לכם כאן).
הסיפור מסופר בצורה מאוד טובה, ויוצר – לפחות מצדי – הרגשת הזדהות גדולה מאוד עם תמר, חברותיה ותושבי גוש קטיף.
הספר מאוד טוב לתקופה הזו, להזכיר לנו על מה אנחנו נלחמים, את טעויות העבר שלנו, וגם לנטוע בנו תקווה שנוכל לגאול שוב את אדמת גוש קטיף. (משהו בסגנון של, "סליחה, הפלתי את זה והשארתי את זה פה אבל זה שלי ולכן אני דורש את זה בחזרה".)
כי השטחים האלו בעצם לא כבושים. הם שטחים שקיבלנו במתנה.
אני אפילו לא מדברת על הקב"ה – כתוב, בגמרא אני חושבת, שאחרי שנכנסנו פעם ראשונה לארץ ישראל (עם יהושע), אדמות ארץ ישראל קיבלו קדושה, ובגלות הראשונה הם איבדו אותה, וכשחזרנו לתקופת בית שני הקדושה חזרה לאדמת ארץ ישראל ומאז (אפילו שגלינו שוב) לא סרה ממנה.
למה זה בעצם?
כי כשנכנסנו עם יהושע, כבשנו את הארץ, וכשסילקו אותנו ממנה בעצם אותו עם שסילק אותנו (בבל, אם זכור לי נכון) כבש אותה מחדש – וכיבוש מבטל בעלות של כיבוש.
אבל אחרי הגלות הראשונה, כשחזרנו, קיבלנו את השטחים במתנה ממי ששלט כאן (אני באמת לא זוכרת מי). כיבוש לא מבטל בעלות של מתנה.
ובעצם הארץ הזו עדיין שלנו!
כל השטחים האלו שאנו מיושבים בהם, הם שלנו על-פי חוק!
(אדמת גוש קטיף אולי קצת פחות שלנו כעת, כשויתרנו עליה בצורה כזו, אבל בכל אופן היא לא שייכת לאף אחד כרגע, ואם ניקח אותה בחזרה היא תשוב להיות שלנו בשמחה. באמת, נסו אותה.)
ועל זה אנחנו נלחמים עכשיו.
על הזכות שלנו לשבת בארץ שלנו, בלי לפחד – כי היא שלנו.
על הזכות שלנו לרשום את הכתובת שלנו, ארץ-ישראל, בלי שמישהו יערער על הבעלות שלנו על הבית הלאומי שלנו – כי הוא שלנו, על כל מה שבתוכו.
בקשות אחרונות שלי (אחרונות לרשומה, לא לחיים. אני עוד פה), מכולנו –
צה"ל – לחמו בעז!
עם ישראל היושב בארץ – עשו כל מה שביכולתכם בשביל לעזור! ארחו משפחות מהדרום, שמרו על מוראל גבוה, התפללו!
עם ישראל היושב מחוצה לארץ ישראל – אם אתם יכולים: שלחו אלינו (לתושבי הדרום בעיקר) כספים, עזרו לנו לשמור על המוראל שלנו, אפילו התחילו לארגן את העלייה שלכם ארצה (שהרי אנחנו ננצח ויהיה לנו מקום לקלוט אתכם, ונוכל להיעזר בתנופה הכלכלית שתביאו לנו...). התפללו!
כל מי שרוצה לעזור, ולא יודע איך, דבר ראשון – להתפלל. אתם לא חייבים לקחת ליד סידור או ספר תהילים (אפילו שזה עוזר להתנסח, באמת), אפשר פשוט לבקש, מהלב, שהכל יהיה בסדר.
אני בטוחה ששם, למעלה, לא ידחו את הבקשות שלנו.
אני אוהבת אתכם כל-כך!!
ThunderSound
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ThunderSound