אם רק לתת איזשהו קלוז'ר לפוסט הקודם, בסוף באופן מפתיע מצאתי את רשת התמיכה ואפילו עברתי את המבחן המדובר שהתייאשתי לקראתו.
עברתי דירה ועוד יומיים אני נוסעת לאמסטרדם לשבועיים וחצי. כל זה והPMS גרם לי לתחושת דחיפות גדולה על כל מיני משימות שלמעשה סבלו דיחוי - לאסוף את הכספים, למצוא את הדרכון, להביא את המזוודה האדומה, להתחיל לשלות כל מיני דברים מתוך הארגזים...
ברגע שאגיע לשדה התעופה כל זה יהיה מאחוריי ונגיע למשהו טוב יותר - נהיה באמסטרדם ונהיה עצמאיות. טיולים נהיים כיף אמיתי רק אחרי שתופסים את הבטחון האמיתי להסתובב לבד בעולם. אני לא יודעת אם זה באמת קרה עדיין, כיוון שבטיולים שהייתי לבד הייתי בטריטוריות מוכרות כמו ישראל וארה"ב. עוד לא הייתי לבד באירופה. זה נראה לי סוג של קפיצת מדרגה, עכשיו אין לי את היתרון של איזשהי תפיסה אינטואיטיבית של המרחב והאנשים כמו שיש לי בישראל וקצת בארה"ב (באיזורים העירוניים כמובן).
אמנם אני לא לבד לגמרי, אני נוסעת עם חברה טובה להרפתקאות ביחד ובנפרד. לפני שנה נסעתי לבד לארה"ב ופתאום הכרתי לבד כמעט מאפס את המפות של הערים בהן הסתובבתי (טוב באבנסטון היה רק צורך בריענון קליל, אם כי לא עברתי בסביבת כל המקומות הן נמצאתי אז בשנות התיכון הקרירות). זה שדרג בכמה רמות את תחושת העצמאות שלי ואני חושבת שבסן פרנסיסקו כבר ידעתי שיותר אני לא אתן לאנשים אחרים לנווט לי טיולים רק כי זה נוח. אני מניחה שידעתי את זה לפני כן, אבל רק בסן פרנסיסקו קרה שכשפתחתי את המפה באמצע הרחוב שאלו אותי (משום מה רק גברים) אם אני צריכה עזרה וזה פתאום קצת העליב אותי, בטח שאני קוראת את המפה ויודעת איפה אני, השאלה היא רק איפה אני ביחס למטרה הגיאוגרפית הנוכחית. מה, בגלל שאני בחורה הם חושבים שהמפה מפחידה אותי?
עצמאות היא מילה טעונה בשבילי. יש ילדים שיש להם כל מיני חלומות וחלקם גם מתאימים את עצמם לחלומות האלה, חלק מפתחים ידע נרחב בנושאים כמו מכוניות או ספורט או האובססיה הנוכחית של הכיתה, חלק אפשר לראות מה הם יהיו כשהם יהיו גדולים (בפסקה זו אני מתעלמת מהילדים שרק מלהסתכל עליהם מרחוק בא לי לעבור כריתת רחם וקשירת חצוצרות ביחד, על כל מקרה). כמובן שאיני יכולה להעיד על עצמי בדברים האלה, אבל לא היו לי חלומות אמיתיים - לא שלא הרהרתי באיך זה להיות עשירה, אמנית, סופרת, מדענית וכו' וכו', אבל שום דבר מזה לא נשאר לאורך זמן. בעצם חוץ מדבר אחד - רציתי, האמנתי, ואני עדיין מאמינה שהסוד לאושר בחיים טמון בעצמאות.
הפעם הראשונה שהרהרתי בלגור לבד הייתה בגיל 8 או 9, אני זוכרת שהלכתי למרפסת משחקים שהייתה לנו, הרמתי את קופת החיסכון שהייתה לי (מרובעת כזאת מבחוץ אך משולשת מבפנים, כי המשולש שלא נועד לאכסון כסף נועד ליצור אשליה של נוף אסטרונומי), ספרתי 36 שקלים וניסיתי לחשב כמה עולה לגור לבד. די מהר הבנתי שזה לא יספיק לכלום אם אפילו הסוכריה האדומה במכולת עולה 2.5 ש"ח.
עצמאות היא לא רק פיזית בה הולכים לאן שרוצים מתי שרוצים, עצמאות היא גם מחשבתית. למשל, אני לא אוהבת להגדיר את עצמי בתור נוטה פוליטית לכיוון כזה או אחר, גם כי על הרבה נושאים לא החלטתי עדיין מה דעתי, אבל בעיקר כי אני לא מרגישה מחויבת לשום זרם, כל דעה שאני מגבשת בנויה על מערכת השיקולים הלוגיים שלי, על פי השאלות שמעניין לי לעסוק בהן (שבאופן מקרי בד"כ לא חופפות לסוגיות הפוליטיות הבוערות).
מה גם שאני לא אוהבת את גישת השחור-לבן שהרבה אנשים נוקטים בה - או שצריך את הצבא כמו שצריך אוויר לנשימה או שהוא אשם ב80% מתחלואי החברה, או שהמתנחלים הם קדושים שעושים את העבודה השחורה של ההתיישבות היהודית או שהם פרזיטים אינטרסנטים שרק רוצים למצוץ את כספי הציבור עד תום, וכן הלאה עם הדוגמאות.
מבחינתי זה לא שמאל או ימין או מרכז, השאלה היא מה הכי הגיוני.
העפנו המון ספרים במהלך המעבר. אחד הספרים ששמרתי הוא "אורה הכפולה" של אריך קסטנר, ספר שבקלות קוטף את תואר הספר שקראתי הכי הרבה פעמים בחיי, מהיסודי ועד היום. למי שלא מכיר את הסיפור יש לי 3 מילים - "מותק, הילדות התחלפו!".
כמובן שכל סיפור ילדים הוא הרבה יותר נפלא מהמציאות, אבל כמה שזה מתאים, מדובר בשתי ילדות שגילו במחנה קיץ שהן תאומות, ובסוף המחנה כל אחת חזרה לבית של השנייה, לעיר לא מוכרת, לשגרה לא מוכרת. כמה שזה מפחיד בגיל 9 וכמה שזה מפחיד היום.
לנסוע לבד לאמסטרדם זה לשחק ב"נדמה לי". לגור לבד בזעיר אנפין, פלוס הריגושים, מינוס רוב הדאגות.
אני לא חוגגת חגים, והמסורת החדשה שלי היא ליום כיפור היא לאכול בשר חזיר וגבינה משובחת (האם יש לי כבוד למסורת? מרחוק), וגם על סוכות אני מדלגת. חגים בארץ זה דבר נורא.
כל הקונספט של שנה חדשה הוא גם לא להיט. אני לא מחליטה החלטות לכבוד השנה החדשה, אני חושבת שמטרה יותר טובה היא תמיד להחליט החלטות בצורה טובה כל השנה, ולא להחליט "השנה לא אהיה לוזרית" ושאר מטרות אמורפיות כאלה כמו "לרזות ב-X קילו" (באיזה אמצעים?) או שאר החלטות New Year's קטלוגיות שכאלה.
עברתי דירה, אז עכשיו מתחילה השנה החדשה (במקרה זה גם חפף לחגיגות ראש השנה) - השנה אשתדל להיות פחות מבולגנת, ואם כן, אשתדל שהבלגן יהיה רק בחדר העבודה (חידוש של הדירה הזאת), השנה אפנה את הכלים ממתקן הייבוש לפני שאשטוף כלים מלוכלכים (השנה זה באמת חובה כי מתקן ייבוש הכלים קטן משמעותית מהקודם), השנה בגדים יפים יהיו תלויים על מתלים (החלטה אפשרית לשנה זו כיוון שכמות ארונות התלייה משתווה לכמות הספרות במיקוד החדש בכתובתי החדשה).
זהו, אלו החלטות שקיבלתי, במקרה, עם תחילת השנה החדשה שלי. לא מדובר ב New Year's Resolutions, מדובר בכמה החלטות הגיוניות שמאפשרות שיפור מסוים ברמת החיים.
And that's how it's done.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
