RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
| 8/2010
הבלדה למיואשי המתמטיקה
בואו נעשה סקירה קצרה של הניסיון שלי בלמידה וקליטת חומר (בנקודות בלבד, אחרת אני עשויה לא לסיים לכתוב לעולם)
- בי"ס יסודי רגיל: למה המורות המחליפות כאלה מפחידות ומספרות סיפורים
מזוויעים על כת השטן? מי ידע בכלל שצריך לעשות שיעורי בית בבית ולמה זה
משנה אם אני יודעת את כל מה שהילדים האחרים יודעים? המממ, נחמד העניין הזה
של לקרוא ספרים מהספרייה, נראה לי שאני אעשה את זה במקום שיעורי בית.
- בי"ס יסודי פתוח: איזה יופי, אפשר לקרוא ספרים כל היום! טוב, בעצם
אני אלך לשיעור דוברי אנגלית, אולי גם להיסטוריה ולשיעורי חברה, אבל זהו.
- חטיבת ביניים בישראל: או-מיי-גוד מה זה הדבר הזה? למה החומר משעמם?
אין פה שום דבר יעיל, אבל אני אכין שיעורי בית ואתכונן למבחנים עד כמה
שצריך, שזה אומר בכלל לא.
- התוכנית במתמטיקה של בר אילן, שנה ראשונה ויחידה של כיתה ח': זה
יותר מדי חומר, אני כנראה לא חכמה מספיק בשביל זה. טוב, עם מספיק תמיכה
ממבוגרים יודעי דבר מצליחים לעשות את זה.
- תיכון בארה"ב: וואו, כמה אפשרויות! אפשר ללמוד היסטוריה של אמריקה
הלטינית! פוטושופ! עיצוב תכשיטים! דיבייט! אמנם בשנתי הראשונה את עיקר
זמני הפנוי ביליתי בלהכין שיעורי בית ולהתכונן למבחנים השונים, אבל מרגע
שהסתיים מחסום השפה, חזרה אליי היכולת לאלתר שיעורי בית תוך כדי חיים יותר
מעניינים.
- תיכון בישראל: אוקיי. אין פה מה להגיד. היו מבחנים, ברובם לא נכשלתי. בבגרויות לא נכשלתי, אז הכל בסדר.
- צבא בישראל: מה זאת הלמידה הקלוקלת הזאת? למה מזכירים את אפקט דופלר
אם בכל מקרה אף אחת לא מבינה מה הקשר של זה לחומר הנלמד? למה כל כמה
חודשים חוזרים על אותו חומר, "לריענון"?
- קורס פסיכומטרי: בריזה טוטלית. חוץ מהשבוע לפני המבחן עצמו עשיתי כל
שבוע 4-5 משמרות בבית קפה, התעניתי עם השיעורי בית מעט פחות מכולם, סרגתי
וקראתי ספרים במהלך השיעורים תוך כדי מעקב באוזן אחת על הנעשה בכיתה.
ועכשיו לפואנטה - הייאוש באקדמיה.
עם כל הרקע הזה קל להבין שזה ממש קשה לי עם סדרת הכשלונות במבחנים. המספרים האלה שרירותיים ולא משקפים נאמנה את ההבנה שלי.
אני מניחה שכמוני, כל מי שהגיע ללימודי מתמטיקה בתחילת השנה הגיע מתוך
סיבה מסוימת (בין אם היא עניין או מטרה אחרת) ואמר לעצמו "טוב, יהיה קשה,
אבל נחרוש את התחת ונעבור, עם קצת מזל אולי אפילו נצליח". השוק של שנה א'
אמנם הוריד מהעניין הזה רבים וטובים, אבל החלטתי לא להתייאש ולעשות את
הדבר הכי הגיוני - לנתח את הסיבות לרפרטואר הכשלונות המרשים שצברתי, להבין
מתוך זה מה הטעויות שלי ולהתחיל את המתקפה על המבחנים הבאים בצורה יותר
אופטימלית. זה לא משהו שעושים תוך מבחן או שניים, זה יותר כמו משהו שעושים
תוך סמסטר או שניים, אבל הייתי בטוחה שזהו - הבנתי מה צריך לעשות:
לעבור על כל החומר בצורה כוללנית כלשהי, לפתור המוני המונים של מבחנים
משנים קודמות, לא לחשוב שזה יעזור לשבת מהבוקר עד הערב בספרייה אלא להשקיע
את עצמי בפחות שעות מבחינה כמותית אך יותר שעות מהבחינה האיכותית, לא
לוותר על תרגילים שלא הצלחתי בפעם הראשונה, שנייה, שלישית, רביעית
וחמישית, בנוסף לטכניקות לפתח איזשהי אינטואיציה בריאה שתעזור לי לנווט
בכל תרגיל לעבר האי הבודד המסתורי שנקרא "מה לעזאזל רוצים ממני?!",
ולהשתדל לפתח כמה שיטות עבודה מסודרות.
הגעתי למבחן האחרון לאחר שהרגשתי שעשיתי את כל אלה בהצלחה, אולי חוץ
מהעניין האחרון של פיתוח מספק של שיטות עבודה מסודרות, אך לא הייתי
מודאגת. אין לי חרדת מבחנים, אפילו להפך - במבחנים יש לי איזשהו כוח-מוח
נוסף שלא קיים בזמנים אחרים, אז זה יחד עם תחושת הבסיס הטוב עליו אני
עומדת לקראת פתרון המבחן תרמו לתחושה הכללית שאת המבחן הזה אני אעבור, הרי
אין סיבה שלא.
אם נשתמש בביטוי מקובל במחוזותינו - LOL!!! ROFL!!!
הכישלון הזה צורם יותר מכל הכשלונות האחרים שהיו לי עד עכשיו במתמטיקה, כי
לא משנה עד כמה אני חושבת שאני יודעת, מסתבר שבמהלך החשיבה המסודרת ביותר
שהצלחתי לסגל לעצמי אני עדיין מפספסת כל מיני דברים. אמנם שיפרתי ב16
נקודות מהמועד הקודם, אבל חבל שזה עדיין לא מביא אותי לציון עובר.
הכשלוניות הטוטלית הזאת מדכאת ומייאשת, כל מי שמכיר את זה יודע שזה עובר,
שמתגברים, מסתדרים ומוצאים איזשהו פתרון. אני כרגע מרגישה חסרת פתרון.
נותר לי להתחיל ללמוד למבחן הבא ולהגיד לי לעצמי בראש כל הזמן "כן, אני
אפתור את התרגילים, אוכיח את ההוכחות מאפס, אבין כל פיפס, וזה אכן יעזור
לי לעבור את המבחן".
הדבר הנוראי הוא שגם כל ההבנה בעולם לא עוזרת לעבור המבחן. יש פה איזשהי
מיומנות אחרת שאני מפספסת וקשורה לעבודה מול המבחן עצמו, כי זה לא שיש לי
בעיות בהבנה וקליטה, הבעיה היא לא לפספס עובדות חשובות והרות גורל אם אכן
ברצוני לענות על השאלות ולקבל את מלוא הנקודות.
פתרון נוסף לבעיה היא פשוט לעבור למשהו אחר - למצוא לי תחום אחר שיחליף את
מקומה של המתמטיקה בתואר הדו-חוגי שלי, או לחפש מקום לימודים אחר שיותר
תומך בתלמידי המתמטיקה שלו במקום לזרוק אותם לאוקיינוס סוער ולהגיד להם
שכל מה שהם צריכים זה פשוט לשחות לחוף ותו לא.
קראתי קצת על תוכניות לימודים בחוגים אחרים, זה רק מגביר את הייאוש כי
למרות שאני יודעת שכל דבר שמתעמקים בו מספיק נהיה מעניין, זה לא התואר
שאני רוצה ללמוד. ניסיתי להשתכנע על דברים אחרים, אבל עדיין מה שמעניין
אותי להמשך זה המתמטיקה. אז למה לא לעבור למקום אחר? כי בבלשנות, החצי
השני של התואר, אני נרגשת לקראת הקורסים של שנה הבאה, הולך להיות מעניין
בטירוף ואני מחכה לזה בכיליון עיניים.
זה לא הסוף הטוב, וזה לא הסיומת עם התקווה, כי כרגע אין. אין סיומת, אין
תקווה, צריך לאסוף את החתיכות ולהדביק אותן עם דבק מספיק חזק שיחזיק אותן
לאורך זמן, כי בינתיים התירוצים נגמרים - זה כבר לא מבחן ראשון, סמסטר
ראשון, חומר שמעולם לא למדתי, משהו שלא ידעתי איך להתכונן אליו וכו',
עכשיו זה כבר אני ואיך אני מתמודדת עם המצבים האלה.
| |
על ילדים ותפוחי אדמה
כל קיץ מחדש אני מופתעת עד כמה החום משתק אותי, מפסיק את כל תהליכי החשיבה
והופך את מה שנשאר מהם למחשבות חד כיווניות בנושאי החום ואיך לעזאזל
אשרוד... ואז מתחילות השיחות עם כל מיני אנשים שסגורים על זה שהם יעברו
לגור בחו"ל בעתיד.
אין לי שום דבר נגד או בעד זה. למעשה זה לא נכון, הנגד והבעד כל כך
מאוזנים שהכף לא מוכרעת לשום כיוון כי האמת היא שזה נכון, ביעדים שאנשים
מדברים עליהם באמת יותר קל לנשום, יותר קל להסתובב ויותר קל לגרום לגלגלי
הצדק לפעול לכיוונך. מה יש לי נגד? שום דבר מיוחד, האינרציה משאירה אותי
פה, התואר, המשפחה (בכל זאת ולמרות הכל) והעובדה שיש לי נוסטלגיות. אפילו
כבר אין לי את תירוץ העבודה כי את העבודה החדשה שלי אני יכולה לעשות מכל
מקום בו יש מחשב עם אופיס. נראה לי שבסוף אני פשוט סאקרית של נוסטלגיות,
כמה שהתבאסתי לחזור לארץ מהמגורים ליד שיקגו התרגשתי מהרדיוס הקטן של השטח
שמכיל את רוב זכרונות הילדות שלי מגיל 7 עד 12.
כל פעם שאני מקבלת מחזור אני מופתעת מחדש עד כמה הוא אדום ומשתלט לי על
התודעה. פתאום אני מסתכלת על ילדים ורואה בהם יצורים חמודים ויש לי דחף
ללבוש בגדים בצבעי אדום-חום-כתום. אני מפתחת עם הבטן ו\או השחלות ו\או
הרחם מערכת יחסים במסגרתה אני יושבת ומנחמת אותן שהכל יהיה בסדר, שזה כואב
רק כי אני נורא צעירה ועם השנים זה יהיה יותר טוב ומזכירה להן שפעם זה כאב
הרבה יותר והיום אנחנו במצב הרבה יותר טוב ושבכלל אנחנו צריכות להיות
חזקות.
ואז מתחילות השיחות עם חברותיי על מערכות יחסים ועל האספקטים השונים של
נשיות בעולם הזה. זה מדהים אותי שכביכול שום דבר לא משתנה, אין לי דברים
חדשים להגיד והתודעה שלי לא תמיד עוברת תהליכים בין מחזור למחזור, ובכל
זאת השיחות האלה כל פעם מוצאות נתיבים חדשים ומתחברות בצורה אחרת לתובנות
זהות או שונות ממה שכבר יש לי.
כל פעם שאני נהיית חולה בצורה כלשהי אני מופתעת מחדש מהאומללות שנוחתת
עליי ולא עוזבת. בדמיוני אני הכי בריאה שיכולה להיות ולגלות שאני מסוגלת
להיות עם חום או להקיא או להתעלף זה כל פעם בבחינת גילוי מחדש של יכולות
של הגוף שלא זכרתי שקיימות. המחשבות נהיות יותר כאוטיות, לפעמים אפשר
להשתיק אותן עם איזה ספר או שינה ולפעמים לא.
ואז מתחילות השיחות עם אנשים על סוגים שונים של חולי וממה זה נגרם ואיך
פותרים את זה. יש גם את שאלת הרפואה הקונבנציונלית מול
הבלתי-קונבנציונלית. אני לא יודעת איפה בדיוק אני עומדת על הסקאלה הזאת,
אבל באופן כללי אני לא לוקחת תרופות בית מרקחת כי קצת מפחיד אותי שהתרופות
מתעסקות לי במערכות בלי שאני מבינה מה בדיוק הן עושות, ואני מעדיפה
פתרונות יותר טבעיים כמו תה צמחים או פשוט להתמודד. הייתה לי חברה בארה"ב
בשם אליסה שהדת שלה היא Christian Scientist שהמשמעות של זה בהקשר הזה הוא
חוסר שימוש טוטלי בתרופות כי הגוף מתוכנת לטפל בעצמו.
כל פעם שאני מופתעת מחדש ממשהו מהסוגים האלו שחוזר על עצמו, אני מופתעת מזה שאני עדיין מופתעת.
| |
| כינוי:
דניאל קינמון
בת: 38
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
