RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
| 7/2010
הגדרתי עם חברתי רוני א. (קשה לי להתייחס אליה ללא שם משפחתה אז נשאיר
לפחות עקבה) ש"מי שאומר שאי אפשר לקנות אושר בכסף, לא יודע איפה לעשות
קניות".
חשבתי על זה הרבה. כתבתי לפני כמה חודשים קטע על רכוש, כי יש לי נטייה לאספנות למרות שאני לא אוהבת שיש לי הרבה חפצים.
זאת לא הפעולה עצמה של הוצאת כסף והחלפתו במוצר שעושה אותי מאושרת, וזה לא הערימות של חפצים שעושות אותי מאושרת.
השילוב של החפצים האלה בחיים שלי הוא מה שגורם לי להיות מרוצה - לדעת שיש
לי מספיק בגדים שאני מרגישה נפלא בהם כדי לבחור בכל יום ע"פ חשק בלבד מה
אני רוצה ללבוש.
זה לא עצם הרכוש - זה העובדה שהרכוש משפר את החיים שלי.
הרבה זמן לא טעמתי אספרסו, אני לא אוהבת את הטעם, למרות ביצוע מרובה של
בדיקות קפה בעברי (גם אחרי שהפסקתי להיות הבריסטה הכי צעירה איכשהו המשכתי
לעשות אותן עוד תקופה ארוכה, עד שעזבתי בפעם הראשונה). טעמתי היום את
האספרסו מהמכונה הביתית האוטומטית שלי (ועכשיו כל הבריסטות של העולם
נאנחים ולא מבינים איך אני יכולה לוותר על השליטה המלאה בכוס הקפה שלי,
בטח גם מצקצקים, הם לעולם לא היו קונים מכונה אוטומטית!) - והאספרסו טוב.
יותר טעים ממה שטעמתי ב80% מהפעמים שטעמתי בעבודה. לא שרוף מדי, לא דלוח
מדי, בלי החמיצות הנוראית שנלווית לפעמים בגלל קלייה לא משהו.
לא רואה מה הבעיה באוטומטיזציה, היא רק משפרת.
זה השבוע האחרון בעבודה - הנטל הנפשי גדל עם כל משמרת וככל שאני מתקרבת
לסוף. זה באמת סוף של תקופה, אני מנסה לפעמים קצת להעביר את הידע והניסיון
הלאה, ויש אנשים שלא מבינים למה התפטרתי.
אני חושבת שבעיקר בגלל הניוון המחשבתי הטמון בעבודת בית קפה, ואיבוד
המוטיבציה. אני מרגישה שיש לי כוח רק לעשות דברים שאני יכולה לעשות על
טייס אוטומטי, שזה כרגע בעיקר קפה ומשקאות ברד למיניהם.
ממה מורכב קפה טוב?
(1) פולי קפה איכותיים. זה לא בשליטתי.
(2) עובי טחינה תואם למכונה - תלוי בי עד נקודה מסוימת.
(3) הורדת מנת אספרסו במהירות ע"מ למנוע טעם שרוף שנגרם מעודף שהייה בתוך מכונת קפה חמה ופועלת - תלוי בי בהחלט ומתקיים.
(4) גובה מנת אספרסו מתאים לחוזק הקפה הרצוי - תלוי בי ומתקיים.
(5) אולי הכי חשוב - הקצפה. יש צל של מתיקות שמתקבל רק מהקצפה מעולה, ואי
אפשר לזייף אותו. אני לא מסוגלת להקציף היטב אם אני לא רגועה. מצאתי
שהטריק הוא מאוד פשוט - את כל מה שלפני ההקצפה עושים הכי מהר, באטרף
ובדייקנות שאפשר, אבל לפני תחילת הקצפה לעשות את הסוויצ' למצב יוגה, ואם
לא מצליחים לעשות את הסוויצ', להתחיל מחלב יותר קר ממה שצריך ולהירגע תוך
כדי, להתעלם מההמולה מסביב.
זה הכל מיומנויות נרכשות - שליטה בכמות הקצף בכל כוס קפה היא עניין שדורש
מחקר, שליטה בטמפרטורה זה משהו שנרכש עם הזמן, ואיך לעשות את כל זה בקצב
אש - זה דורש אימון.
אז זהו, סיימתי. אני יכולה אולי עוד להשתפר ברמת הריכוז, אבל זהו.
זה לא אינטלקטואלי במיוחד, וזה גם לא שברמת המיומנות שיש לי אני קרובה
בכלל לסטנדרטים הכלל עולמיים לקפה, כפי שרואים בתחרויות בינ"ל של בריסטות,
אבל אני אוהבת את זה.
כרגע המוטיבציה שלי לבוא למשמרות ולתת כמה שאפשר היא כדי לא לדפוק את האנשים האחרים במשמרת.
זה מזכיר לי את החודש-קבע הארור שחתמתי בסוף השירות, בערך מאותם מניעים -
מתוך ידיעה שאם אני לא חותמת, אני מחליפה חודש של תפקוד ירוד שלי בחודש של
סיוט מתמשך לכל הצוות עקב חוסר במפקדת. זה אחד החודשים הגרועים שהיו לי
בחיי, וזה ממש מזכיר לי עכשיו המשמרות האחרונות האלה.
אני קצת לא יודעת מה הלאה, הלוואי שהיה אפשר לפרסם מודעת חיפוש עבודה של
"אמנם אין לי ניסיון אמיתי בכמעט כלום, אבל יש לי קליטה מהירה, סבלנות,
ויחסי אנוש טובים כאשר מדובר באנשים אחרים עם יחסי אנוש טובים". כי
ההתפטרות הזאת קצת מסבכת לי את התכנון הכלכלי לקיץ - על המצלמה הדיגיטלית
אני לא מוותרת, ואני רוצה לנסוע אחרי המועדי ב' לאנשהו, זה לא שבאמת משנה
לי לאן, העיקר שזאת תהיה עיר שאני לא מכירה. אבל אחרי המועדי ב' זה
ספטמבר, שזה חגים, ויקר בטירוף.
| |
Choosing water over wine
אחרי האדרנלין של הטקסט הקודם יש נפילה כזאת, וכיוון שנגמרו המבחנים,
נגמרו הפעילויות, וגם לא קבעתי יותר מדי משמרות בעבודה, אני שוב מסתובבת
עם עצמי בעולם. הרגשתי גיבורה ממרחק - זה מאוד נחמד שבהינתן השראה
ומוטיבציה אני יכולה לכתוב את המניפסט שלי מהפוסט הקודם, לנסח דברים בצורה
יפה, ולהרגיש שסוף סוף הצלחתי לרשום משהו כמו שצריך (עד כמה שאני רוצה
מעצמי כרגע, זאת אומרת), אבל עדיין ביום-יום משהו עוצר אותי מדיונים
בנושאים כאלה. אני לא מצליחה לשטוח טיעונים בצורה הגיונית, או לגרום
לאנשים אחרים להבין את מה שאני מבינה על העולם הזה.
בגיליון העשור החגיגי של המגזין של אופרה, היו כל מיני כתבות מטופשות יותר
ומטופשות פחות, טיפים לכל מיני דברים. דבר אחד בלט לי שם ונשאר איתי -
נדמה לי שהכותרת היא Ten Things I've Learned, והכותבת מסבירה בשתי פסקאות
את זה שלא צריך לתת לטראומות להשתלט עלינו. כביכול טקסט פשוט, סתם קוריוז
במסגרת חומרי הקריאה שאני מעבירה דרכי. נתקלתי בזה הרבה אחרי שהתחלתי כל
מיני דברים אחרים שמטרתם הייתה להיפטר מהחרדות שמגבילות את תנועתי החופשית
בקוסמוס, אבל לא ראיתי בזה עיקרון בפני עצמו - אלא פשוט משהו שהכרחי לעשות
כדי לעשות מעצמי מישהי יותר בטוחה בעצמה.
אז יש דברים פשוטים - הפחד מנהיגה עבר לי די מהר מרגע שהבנתי שאין שום דבר
מיוחד, אלא רק ניהול של סיכונים וזוויות ראייה. גם שמתי לב שהרבה זמן לא היו
לי סיוטים שאני שוב בצבא, ועכשיו הצבא הוא מה שהוא - נושא שיחה ברירת מחדל
כאשר אין משהו אחר לדבר עליו, והוא ירד בחשיבותו לרמת התקופות הגרועות
האחרות בחיי - משהו שאפשר להסתכל אחורה ולא להתגעגע, וזהו. אני לא חוששת
יותר מכישלון (תכונה חשובה מאוד ע"מ לשרוד את התואר, ככל הנראה).
נשאר לי להתגבר על החשש מקונפליקטים, ולהפסיק להרגיש שתחושת חוסר היכולת
להתבטא בע"פ עוצרת אותי ממשהו. קל להגיד וקשה לעשות, כי מצאתי את פתחי
המילוט שלי בצורת מערכת טיעונים לוגיים עקומים שהפכו להרגלים - אם תוקפים
אותי מילולית אני לא עונה או מגנה על עצמי, כי האמת היא פשוט שם ולא צריך
להגן עליה, ואם אנשים חושבים שאני לא בסדר הם מוזמנים לקום וללכת, אני
מקבלת את זה. אגב, כנ"ל לגביי, אני גם יכולה לקום וללכת בלי להגיד יותר
מדי. אבל התכונה הזאת בלי תכונות התנהגותיות אחרות של רשע טהור למראית עין, לא מספיקה ע"מ
להכניס אותי לקטגוריית "בחורות כלבתיות".
קראתי את הכתבה ב7ימים על הילדה בת ה14 ששכבה עם מעל ל20 ילדים. האמת היא שלא הזדעזעתי, לא מהגיל הצעיר, ולא מעושר הניסיון המיני. קראתי וחשבתי על גיל ההתבגרות, על הפער המטורף בין מה שאנחנו חושבים לבין מה שאנחנו עושים, על הקושי הזה להיפטר מאנשים שגורמים לנו להרגיש רע, כי מה נעשה בלי האנשים האלו בחיינו? אין לי תשובה לזה, לקח לי זמן והרבה אימונים עד שהצלחתי ליצור לעצמי את ההתנהגות הזאת של לקום וללכת מאנשים שלא עושים לי טוב. בהתחלה זה יותר ההתנהגות החיצונית, בסוף גם מפתחים את שיקול הדעת. זה גם לא עוזר להגיד "תקשיבי, הם אפסים, עוד כמה שנים הם לא יעניינו לך את השחלה הימנית", כי זה לא באמת יעזור - כרגע היא שם, וכרגע הם שם, וכרגע זאת הצורה שדברים מתנהלים, וכרגע ההגדרה שלי לאפסים וההגדרה שלה ממש לא תואמות.
עוד החלטה שהבשילה כבר היא ההחלטה לעזוב את מקום העבודה, למרות כל מה שקיבלתי, כל מה שלמדתי, וכל האמת הנוספת שלמדתי על העולם - זהו, הגיע הזמן ללכת. ואז השאלה, מה הלאה? התייעצתי קצת, ושמעתי שיש שוק לתרגומים עברית-אנגלית, זה תחום פרילאנס שכזה, אז עם הנוחות הלו"זית, זה מצריך שינוי גדול בהרגלי עבודה.
שינוי זה טוב, שינוי זה בדיוק מה שצריך עכשיו.
| |
| כינוי:
דניאל קינמון
בת: 38
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
