Saving the world, one cookie at a time.

<< יוני 2010 >>
א	ב	ג	ד	ה	ו	ש
		1	2	3	4	5
6	7	8	9	10	11	12
13	14	15	16	17	18	19
20	21	22	23	24	25	26
27	28	29	30

6/2010

Muffinism

כשגיליתי שבשביל ללמוד בלשנות באוניברסיטת תל אביב צריך לבחור חוג נוסף כדי להתחיל במסלול דו-חוגי, הייתי בהתלבטות רצינית. היו לי כל מיני כיוונים לא מאוד קשורים - חשבתי על היסטוריה, דיברתי על מדע המדינה, יחסים בין לאומיים.. בזמנו לא אמרתי את זה בקול רם אבל גם חשבתי על מה שמכונה "לימודי נשים ומגדר". כמו כל אחד מהנושאים הקודמים שחשבתי עליהם - מדובר בסה"כ במשהו שמעניין אותי, ושאני עשויה למצוא בלימוד האקדמי של הנושא איזשהו סיפוק. בסוף החלטתי על מתמטיקה, אז זה לא באמת משנה, אבל אחרי איזשהי תקופה חשבתי לעצמי, למה אני כ"כ מובכת מזה ששקלתי ברצינות תואר בלימודי נשים ומגדר? בגלל הסטיגמה של לסביות עצבניות עם תספורת א-סימטרית? כי אני לא אמורה לחשוב שיש באמת מה לעשות עם תואר כזה?
זה נשמע לי מטופש. ואז התחלתי להגיד את זה מדי פעם בקול רם, שחשבתי על זה ברצינות. אולי בתור אנטיתזה - כן, אפשר להיות חכמה ריאלית וממוקדת-מטרה, ועדיין לשקול תואר בזיוני שכל מקצועיים! (האם זה לא משהו שאפשר להגיד על כמעט כל תואר?)
אז זהו, אני כבר לא צריכה לתרץ ולהסביר את הסיבות לתחומי העניין שלי, ואני רוצה לתת את הפרספקטיבה שלי על פמיניזם, כפי שנבנתה ע"י תפיסת עולם כללית, וקריאה אקלקטית של טקסטים פמיניסטיים ע"פ רמת עניין אישי ולא לפי שום סדר קריאה או החלטה לגבי מהו "טקסט חובה".
(דיסקליימר בעברית פשוטה: אני לא מתחייבת על שום דבר שנכתב כרגע בתור עובדה, זה איך שאני רואה את הדברים, ההכללות הן לצרכים דידקטיים בלבד! וגם - לא קראתי את "המין השני" של סימון דה בובואר, The Feminine Mystique ועוד כמה טקסטים בסיסיים שכאלה, את כל מה ששיעמם אותי עזבתי מהר מאוד)

פמיניזם זה סוג של it-word, אפשר לנבור בהיסטוריה ולהגיד שזאת תנועה שהתחילה במאה ה19, או במאה 20, לדעתי להגיד שהתנועה הפמיניסטית התחילה בנקודת זמן כלשהי זו אמירה בעייתית, כי מה זה עומד מאחורי פמיניזם? הרעיון שגם לאישה מגיעות זכויות, ובהחלט זכויות שוות. התנועה הפמיניסטית בתור קבוצה מאורגנת אולי התחילה בנקודה מסוימת, אבל קשה לי להאמין שלכל אורך ההיסטוריה לפני כן לא הייתה אף אישה שחשבה שזה לא הוגן שבגלל מבנה הכרומוזומים שלה היא לא יכולה להיות עצמאית. התנועה הפמיניסטית התחילה בדיוק מאלה.

אני לא זוכרת כ"כ סדר ארועים, אבל בארה"ב יש איזשהי נקודת זמן בה התנועה הפמיניסטית התחילה להתפצל לכל מיני זרמים, עם כל מיני אג'נדות, וכל מיני שמות שונים - anti porn , sex-positive, pro-life, ובטח יש עוד.
מבחינתי הזרמים נבדלים אחד מהשני בגלל שלכל אחד תשובה שונה לגמרי לשאלה - מה נשים צריכות לעשות בעולמנו?
אם הן צריכות להעיף את הפטריארכיה לעזאזל, לבטל את כל המערכת הזאת - זה הזרם הרדיקלי, לצורך העניין.
ואז למשל שאלת הפורנו (האם פורנו זה מוסרי או לא?) מחלקת את התנועה הפמיניסטית לשתי עמדות - או שזה ניצול בכל מקרה ומשפיל את האישה, ושום כמות של כסף לא יכולה לתקן את זה, או שזה טוב ברגע שיש לנשים שליטה על חייהן וזאת בחירה חופשית.

האם להשתלב בחברה הגברית אומר לשתף פעולה עם דברים כמו פורנו, שלטי חוצות של נשים מעורטלות למחצה, ולהתלבש בבגדים החושפניים שהחברה מייעדת לנו?
אני מציגה את המניפסט הפמיניסטי שלי, אני קוראת לו - Muffinfest.

יצא לי לחשוב לאחרונה איך כל הנושא של טיפוח המראה החיצוני משתלב עם נקודת המבט הפמיניסטית שלי (אולי בעקבות הספר שאני עכשיו קוראת, שנקרא female chauvinist pigs). המסקנה שהגעתי אליה - אני חיה במאה ה21, אין לי איך להתנגד לזה (חוץ מאשר להתאבד, שזה לא יעזור לי להשיג יותר מדי מטרות), וכן, אידיאל היופי של ימינו מתאר בחורות רזות וחלקות משיער (חוץ מאשר שערות הראש, וקמצוץ של גבות).
למרות שזה תיאור שתקף גם לגוויות, אין לי סיבה להילחם באידיאל היופי הזה - זה טחנת קמח, ואני נבדלת מדון קישוט בכך שאיני נלחמת באלו. אידיאל היופי משקף משהו די רחב היקף בחברה האנושית כיום שאני לא יודעת איך נלחמים בו וגורמים לשינוי.
בהינתן כל זה - אידיאל יופי הוא סה"כ מה שהוא - איזשהו רעיון ערטילאי שאפשר לממש או שלא.
אין שום דבר רע בלהשקיע במראה חיצוני - הגבולות מבחינתי הן: זה צריך לגרום לי להרגיש שאני נראית טוב, וזה צריך לא להפריע לי לסדר יום תקין.
ההתנגדות שלי אינה לעיסוק במראה החיצוני, אלא לאובססיה סביב הנושא.
למשל נושא הורדת השערות מהרגליים, נושא שאוהבים לנפנף בו בתור משהו דיכוטומי - או שאת מורידה שערות או שלא (בתרגום לעברית מדוברת: או שאת פמיניסטית מתלהמת או שלא)
ומה אם אני פמיניסטית לא מתלהמת? לפעמים אני כן מורידה ולפעמים לא. אני לא אוהבת את ההתנייה הזאת של דייטים ומין בהורדת שערות.
בניגוד לאמונה הרווחת - זה אפשרי מבחינה פיזיולוגית ליהנות במיטה גם בלי להוריד שערות.
נזכרתי באיזשהי שיחה שהייתה לי בצוות בצבא, מתישהו מאוד בתחילת היחסים שלי עם מיכאל, וסיפרתי לבנות מהצוות שביום בו חזרתי הבייתה (לאחר שבועיים-שלושה בבסיס), אחרי שהתקלחתי והתאוששתי מהנסיעה החלטתי בספונטניות לנסוע אליו, ואז השאלה המרכזית שנידונה באריכות הייתה איך יכולתי לנסוע אליו עם שערות ברגליים.
אני רוצה לדעת האם אני היחידה שרואה את האבסורד בזה.
למה זה אישיו? כמו כל דבר אחר בגוף האדם - זה פשוט שם!
אלו שיגידו שזה מגעיל אותם - אני לא אתווכח, זה עניין של לגיטימציה שאנשים נותנים או לא נותנים לפגמים מסוימים. פעם כל מי שהיה מפורסם היה צריך לשים מייק אפ על הפלולות, היום כבר לא צריך. אני מתייחסת לזה בתור פגם גופני לא כי אני באמת מאמינה שזה פגם גופני, אלא כי כרגע, בתקופה בה אני חיה, זה נחשב לפגם אסתטי בל יעבור, וכמו שאמרתי, אני לא נלחמת בדעת הקהל.

אז הפואנטה סה"כ היא כזאת - עיסוק כן, למה לא, השתעבדות לא.

ומה בקשר לסוגיית ההפלות? פורנו? זנות?

לגבי הפלות - דעתי היא שזה לא עניינו של אף אחד, וכל אחת צריכה להיות חופשייה לעשות לעצמה סדר עדיפויות, להחליט איפה היא משתפת פעולה עם הפטריארכיה ואיפה לא. צריך להילחם בתופעות רק במידה ויש פגיעה בנשים. זה טריוויאלי כמובן, השאלה היא (שגם עליה חלוקות הפמיניסטיות) מהי פגיעה בנשים? האם פורנוגרפיה מעצם הווייתה (כלומר גם בתנאים אידיאליים שהכוכבניות מקבלות שכר הולם, משתתפות מרצונן החופשי, וכו') היא פוגענית כלפי נשים בכלל? יש טיעונים טובים לכל צד - אפשר לטעון שהפורנוגרפיה מקדמת החפצה של נשים, וכל דבר שמקדם החפצה של נשים (כולל פרסומות עם נשים לבושות-חלקית) מעודד גברים לחשוב שנשים סה"כ רוצות שיחפיצו אותן, ומעודד נשים להתנהג בצורות כאלה שגברים אח"כ יחפיצו אותן.
כנגד זאת - להילחם בפורנוגרפיה זה, שוב, כמו להילחם בטחנת קמח, ועדיף אם כבר אז להילחם על דברים בהם נשים נפגעות באופן ישיר. חוץ מזה, יש בפורנוגרפיה כ"כ הרבה כסף, אני בעד שנשים יעשו כסף מזה שיש גברים חסרי דימיון והשראה שלא מסוגלים לאונן לבד. אני גם בעד פורנוגרפיה שתהיה מכוונת לנשים, אבל זה כבר השלב הבא.

סוגיית הזנות - האם היא נמצאת באותה קטגוריה עם פורנוגרפיה?
אפשר להגיד שפורנוגרפיה היא זנות מצולמת ולכן דין הזנות כדין הפורנוגרפיה, אבל אני כן רואה הבדל.
סמסטר א' כשהלכתי למפגשי מועדון הדיבייט של האוניברסיטה, מדי פעם היה עולה בצחוק העניין של דיבייט בנושא הזנות - כן או לא להתיר.
העמדה שלי בנושא מתחלקת לשניים - לאופן עקרוני ולאופן מעשי.
באופן עקרוני - בעולם בו זונה נתפסת בתור אישה עם זכויות כמו כל אישה אחרת, וכל הרווחים מועברים אליה ולאנשים שהיא בצורה שקולה והגיונים מחליטה להעביר אליהם כספים - אין לי בעיה עם זה. בסופו של דבר כולנו מוכרים את גופנו לעבודה בצורה כזאת או אחרת, והזנות היא מוצר שתמיד היה ביקוש אליו.
באופן מעשי - בעולמנו הנוכחי, התנאים שציינתי רחוקים מאוד מלהתקיים. יש את הטיעון ש"איך אפשר למנוע מהנשים שבוחרים באופן חופשי את התעסוקה הזאת", שזה טיעון שבעיניי לא תקף מהסיבה שאי אפשר בשם חופש התעסוקה להמשיך את הניצול הלא-אנושי של המון נשים ברחבי העולם בניגוד לרצונן.
זה כמו שעבור אנשים שאוהבים מין אלים יש מועדוני בדס"מ, ולשאר האנשים יש את המספר של המשטרה, גז מדמיע, שיעורי קראטה, וכו'. אתם שמים לב להפרדה הזאת? מי שרוצה, יודעת לאן צריך ללכת, מי שלא רוצה - עושה את מה שהיא צריכה בשביל להגן על עצמה.
ברגע שהזנות הכפויה תיעלם בתור תופעה רחבת מימדים, יהיה אפשר להתחיל לדבר על מיסוד הזנות.

המהפכה הפמיניסטית כבר הייתה - בימינו זה כבר נשמע נדוש ולעוס להגיד שנשים הן שוות זכויות. זה אומר שעכשיו אין כ"כ מהפכה לייצר, עכשיו צריך לעבוד על הכנסת העובדה הזאת לתוך הרגלי החיים של כולנו. זאת משימה איטית ולא מתגמלת, אבל אני בכל זאת חושבת שאנחנו עדיין במגמת עלייה - שיפוע קטן שנראה לא משמעותי מאיפה שאנחנו מסתכלות היום, אבל אנחנו בכל זאת בהתקדמות.

לכן אני מציגה את הMuffinism בתור הפמיניזם שלי - אני כמובן בעד שכל אחת תחשוב בשביל עצמה ותחליט עם מה היא מסכימה ועם מה לא, אבל הנה הדברים כפי שאני רואה אותם, וכפי שניסחתי עבור עצמי:

# אין סתירה בין להיות בחורה שקולה והגיונית, לבין לקרוא את המגזין של Oprah. הדוגמא כאן היא מהחיים שלי, אבל זה תקף לגבי כל דבר רדוד - טלוויזיה, אינטרנט, קניות וכו' - אין הכרח לעסוק כל הזמן בדברים אינטלקטואליים שתואמים את המעמד שלי. אפילו יותר טוב מזה, עקב היותי שקולה והגיונית (למרות שיש מי שיחלקו על זה, ובצדק מסוים) - אני יכולה עוד יותר ליהנות מכאלה מגזינים, כי אני יודעת ממה אני יכולה לקחת לעצמי וממה אני יכולה להשתמש כחופשה למוח.

# זה חשוב לדעת להיות עצמאית ולטפל בכל הדברים שקשורים לחיי, אבל עם גבולות מסוימים. זה אומר שאני לא באמת רוצה לדעת איך לתקן את הכיורים ואת המכשירי חשמל שלי, זה לא מעניין אותי, אני מוכנה להיות תלויה באנשים אחרים בנושאים אלו, ואפילו לשלם לאינסטלטורים. זה נראה לי באמת שולי לדעת לעשות דברים כמו תיקוני אינסטלציה ומכשירי חשמל, מה שחשוב זה להיות עצמאית - לטפל בעצמי בניירת שלי (בנק, ביטוח, חשבונות ושאר ניירות), לדעת באופן רציף מה קורה בחשבון בנק שלי, ביטוח, קופ"ח, חשבון שכ"ל, כדי לדעת לתכנן מראש את הכל, כאשר מה שחשוב הוא שאני מתכננת הכל - לא אם אני באופן ספציפי יודעת לתקן תקלות במחשב או מה החוקים שקשורים לביטוח.

# חלק חשוב מתפיסת העולם שלי היא שצריך לבחור את המלחמות בחוכמה, ומכאן שיש צפרדעים ששווה לבלוע כדי לשמור את המשאבים למלחמות החשובות באמת. זה עיקרון שמבחינתי תקף לכל הפלגים של הפמיניזם, לגידול ילדים, לקניית בגדים, למערכות יחסים עם אנשים (במידה, כן?) ולבטח עוד כל מיני דברים שאני אזכר בהם יומיים אחרי שאני אפרסם את המאפינפסט שלי.

# יש בפמיניזם הרדיקלי, אבל גם בחברה הישראלית איזשהי תפיסה שאסור להיות עם האויב. אני אסתכן בלהישמע הומניסטית נאיבית, אבל בן אדם הוא סה"כ בן אדם. לא משיגים שום מטרה בהחרמת אויבים חוץ מאשר יצירת עוד אנרגיה שלילית באוויר. אם נקטין את זווית ההסתכלות לרגע לחיים היומיומיים שלי - הגעתי למסקנה שאני מוכנה לתמוך ולעזור גם לצד בויכוח שהיה לא בסדר, כי זה לא יעזור לבודד את "הבנאדם הרע". לקיחת צד בויכוחים של אנשים אחרים היא מהלך שגוי בעיניי, כי גם אם זה נראה שיש לי את כל המידע, גם אם נראה שבאמת יש צד אחד אשם באופן אקסקלוסיבי, זה לא מה שיגרום לי לנתק קשר (יש הרבה מאוד דברים אחרים שכן יגרמו לי לנתק קשר, שלא תטעו). הרבה פעמים גם יצא לי גם להיות לא בסדר, ובכל זאת נשארו אנשים שתמכו בי.

# עם כל זאת, אין הרבה מקום בחיים שלי לעיסוקים או אנשים שמורידים לי את מצב הרוח ללא תמורה. כן כן, צריך גם להיות אנוכיים מדי פעם.

אולי יהיו עוד תוספות בהמשך, כרגע זה כל מה שעולה לי לראש.
אני מצרפת את רשימת הקריאה שלי, לא כדי להשוויץ, אלא כדי שאם במקרה יש פה מישהי שבאמת מבינה בפמיניזם וחושבת שאני ממש אידיוטית, אז לפחות מהרשימת קריאה אולי תראה מאיפה אני מגיעה. כמובן שזאת לא רשימה מלאה וקראתי עוד כל מיני דברים שפשוט לא רלוונטיים באופן ישיר, אבל הנה הספרים שנהניתי מהם במיוחד:
Cunt: A declaration of Independence
Bachelor Girl
Odd Girl Out
The Female Thing
Life So Far

נכתב על ידי דניאל קינמון , 29/6/2010 17:58
21 תגובות הצג תגובות הוסף תגובה הוסף הפניה קישור ישיר שתף המלץ הצע ציטוט

תזוזה נכונה

כשאני ממש נכנסת לתוך עלילה של ספר, אז אני לפעמים בפתאומיות נעצרת, כי יש נקודות מדויקות בהן אני יכולה לעזוב את הספר, ובשאר הזמן לא. ואז יש משהו שדומה להתעוררות פתאומית כשעדיין מרגישים את השיתוק שינה לתוך הדקה הראשונה של עירנות.
אז זה לא בדיוק - זה רק בכתפיים, ואיזשהו חוסר יציבות כזה והליכה קצת אלכסונית, הייתי אומרת כמו בעת שכרות, אבל בפעמיים שהייתי שיכורה זה היה כ"כ אחרת שאין איך להשוות.
זה אולי קשור לזה שאני שוכבת על הגב מספר שעות ומחזיקה את הספר באוויר, ושוכחת לשתות מים, מה שבוודאי מוריד לחץ דם ויוצר אח"כ את תחושת חוסר היציבות, אבל יש לי הרגשה אחרת, תחושה שעשיתי משהו לא נכון כי עזבתי את הספר, את המציאות הזאת, בגלל הצרכים הטיפשיים שלי, ומצד שני אני חייבת לעשות את זה, כי לצלול עמוק מדי לתוך ספרים להרבה מדי זמן מעוות את תחושת המציאות שלי. זאת הסיבה שבכיתה י' החלטתי לא לקרוא יותר סיפורת, ואז פניתי לספרות אחרת - זה היה הזמן שהתחלתי לקרוא כל מיני ספרי עיון - קצת מכל נושא, אני זוכרת שניסיתי לקרוא את "הנסיך" של ניקולו מקייאבלי בתרגום ישן לאנגלית, זה ספר קטן שלא הצלחתי לצלוח בגלל האנגלית הישנה מדי בשבילי. גם התחלתי לחפש עוד ספרים של ריצ'רד פיינמן, והתחלתי את העניין שלי בספרות פמיניסטית עם ספר על המיתוס של לילית שלא הכרתי עד אז (אשתו הראשונה של אדם, לפני חווה), וספר על צייד המכשפות בסיילם.וכל מיני ספרים אחרים שמצאתי בספרייה העירונית של אבנסטון.
היוצא דופן מהתקופה הזאת, היה בספרייה של ביה"ס. כל יום בשעה הראשונה היה לי study hall, שזה בדיוק כמו שמכירים מהסרטים - יש מורה ממורמרת שתפקידה לעשות עלינו בייביסיטר, שנעשה שיעורי בית ונהיה בשקט מוחלט באולם ענקי.
באיזשהו שלב הבנתי שאני יכולה להבריז ללא תוצאות ממשיות, ואת כל הסמסטר השני של כיתה י', במקום ללכת לstudy hall בבוקר הלכתי לספרייה, כי כל עוד נכנסתי לפני הצילצול לא היה צריך להציג תעודת תלמיד.
בהתחלה הייתי קצת במחשבים, חיפשתי ספרים, חיפשתי ביוגרפיות מעניינות, ואז, אני לא זוכרת איך מצאתי את זה, אבל איכשהו הגעתי לקומה השנייה של הספרייה, מעין קומת balcony כזאת, אז ראיתי את כולם, אבל אף אחד לא מסתכל למעלה אז הייתי שם לבד רוב הזמן. מצאתי מדף שהנושא שלו כנראה היה סיפורי עם ומיתולוגיות של עמים שאף אחד לא מתעניין בהם - שזה בערך כולם חוץ מהמיתולוגיה היוונית. היה שם ספר של סיפורי עם ארמניים שאהבתי לקרוא, סתם הייתי לוקחת ספר ופותחת בעמוד אקראי ומתחילה לקרוא.
אני לא זוכרת מתי היה לי זמן לעשות שיעורי בית, כי עד כיתה י' כבר התגברתי על קשיי השפה ולגמרי חייתי ולמדתי באנגלית אמריקאית, ולא עשיתי יותר את שיעורי הבית שלי בבית בערב. וכיוון שלא הייתי בstudy hall, אני מתארת לעצמי שעשיתי אותם או בהפסקות, או בhomebase, או שבאמת התייעלתי והבנתי כמה מעט צריך להשקיע בשיעורי בית.

לא התכוונתי להיזכר בכל זה.
חשבתי שאם אחזור לקרוא ספרים אז אוכל להתאושש קצת מהשבוע הנוראי שהיה לי, 3 מבחנים, ואיזשהו בדיחה-עצבנית-ולא-מצחיקה שיש לי על עצמי שבטח נכשלתי בכולם. אבל הספר שהתחלתי לקרוא, stone butch blues, הוא יותר דרמטי כרגע מכל החיים שלי, וטעיתי בכך שנשאבתי פנימה, יש לי ספרים קצת פחות הרסניים על המדף מחכים לקריאה.
העניין הוא שבצבא חזרתי לקרוא ספרים עם סיפורים, בטירונות קראתי את memoirs of a geisha, וגם אחרי הפסקה בת 3 שנים נשאבתי שוב מהר מאוד לתוך הסיפור. אז זה קשה לקרוא הרבה ספרים כאלה, וקשה לי לראות הרבה סדרות, אני מרגישה יותר מדי חלק מזה. חלק קטן בתוכי מת ביום שהבנתי שורוניקה מארס לא ממשיכה לעונה רביעית. אהבתי אותה כי היא הייתה בחורה אינטיליגנטית ועצמאית, אבל הדמות הייתה בנויה מקונפליקטים, כמו כל בנאדם - ויכולתי לראות את כל הקונפליקטים, אם כי היו קטעים שהיא הייתה קצת מוסרית מדי לטעמי בלי הסבר הגיוני.
וכמו עם ורוניקה מארס, כל פעם שמסתיים לי ספר, יש חלק בי שמתאבל על אובדן.

הדמות הראשית בספר הנוכחי, היא מזכירה לי את התחושה שמלים מכשילות אותי, ושאני לא יודעת איך להגיד במלים את מה שמתרחש בתוך הראש.
מה זה להתמודד? אני לא יודעת, אני פשוט עושה את מה שנראה לי הכי הגיוני מתוך האופציות. מה מגדיר התמודדות עם משבר?
אני מנסה להגיד את הדברים שאני מתביישת בהם. אם שואלים אותי כמה פעמים אני בוכה, אני אומרת שאני לא יודעת, אני לא זוכרת, אני לא כ"כ עושה את זה. אבל האמת היא שזה כן קורה וכל פעם אני כ"כ נבוכה מעצמי שאני מדחיקה את זה. בחודשים האחרונים (אני משתמשת בביטוי הזה כי אני לא יודעת מתי זה התחיל בכלל) זה יוצא באופן לא-רצוני, באמצע כל מיני אירועי יומיום נורמטיביים אני פתאום מרגישה את המחנק בגרון, ואם זה יוצא, אני לא מבינה בכלל מה היה הטריגר לזה. זה גורם לי לחשוב שבכי הוא פשוט תגובה פיזיולוגית, משהו על סקאלת הרפלקסים הטבעיים, וזה שאני אומרת "אה, זה בטח כי מעציב אותי ש..." זה סתם חיפוש תירוצים. אפשר להדביק לזה תירוצים, אבל זה לא עוזר אם זה לא הטריגר, וזה after thought.
אני לא מדוכאת או מיואשת. זה נכון שאני מתוסכלת ומרגישה איזשהו כיבוי של חלק כלשהו של המוח שאחראי על שמחת החיים שלי (ובייחוד החלק שאחראי על היצר המיני נרדם לגמרי), אבל זה לדעתי תוצר לוואי של תקופת המבחנים. אני עדיין צוחקת בקול רם ומרגישה את האושר מדברים כמו עוגת שוקולד או מיץ שקדים.
דברים גם נהיים יותר דרמטיים בגלל המחזור, שכנראה בגלל הלחץ של השבוע האחרון, למרות שהוא היה אמור להגיע, הוא התעכב קצת במכס, ואז במקום יומיים של רגשנות ואז תחילת המחזור קיבלתי בערך שבוע של רגשנות (בזמן שלא הייתי שקועה בפתרון מבחנים ישנים) ואז מחזור.

חרגתי ממנהג חוסר פירוט מעשיי ביומיום (החלטתי שאני מפסיקה לאיית את זה בתור יום-יום, כי אני תופסת את זה בתור מילה אחת ולא שתיים), אבל זה הכל קשור אחד לשני, עכשיו רק נותר להבין איך.

נכתב על ידי דניאל קינמון , 19/6/2010 21:47
4 תגובות הצג תגובות הוסף תגובה הוסף הפניה קישור ישיר שתף המלץ הצע ציטוט

השקט שאחרי הסערה

עכשיו שקצת שכך כל האוויר החם סביב עניין המשט אני יכולה לכתוב שוב. כשהאגרסיות היו בשיאן לא יכולתי, כי לא באמת הצלחתי להגיע להחלטה, כי כמו כל מיני סוגיות אחרות של החברה הישראלית - אין לי באמת מספיק מידע קונקרטי ודו-צדדי כדי להחליט החלטה מושכלת, ולכן החלטתי לא להחליט.
ואז עניין המשט - למעשה קצת כעסתי על שני צדדי המתרס - איך הם מצליחים להחליט בכזאת מהירות? התחבטתי בזה, שאלתי כמה אנשים, ועדיין הכל נשמע לי כמו סוגשל שערוריית צהובון כזאת, כך שאף אחד לא באמת יודע את האמת - כל אחד מסתמך על מה שהוא ראה ושמע וקרא, והאמת היא ששערוריות צהובונים לא ממש מעניינות אותי. אחרי כמה ימים שהסתובבתי עם זה התחלתי להרגיש שוב את השלווה המוכרת שמתרחשת כשאני מחליטה שהכי הגיוני זה לא להחליט, הכניסי כאן טיעונים על ראש פתוח ושוויון הזדמנויות.
אולי זה נשמע כמו קבירת הראש בחול. אז אפשר להעמיד פנים שזה לא נכון שכולנו עושים את זה על בסיס יומיומי על כמעט כל דבר, ואז כמובן שאני אדישה ולא אכפתית בניגוד לאנשים אחרים, ישראלים אמיתיים שמעורבים במה שנעשה בכל רגע נתון (בתנאי שמתרחש משהו שקל להתעצבן עליו - כי את מי זה מעניין זכויות נכים או סטודנטים או [הכניסו אוכלוסייה מקופחת כאן]? שהם ידאגו לעצמם!)

אולי הסיבה שאני מתחמקת מדיונים פוליטיים היא שזה מוציא את כל מה שמכוער בחברה האנושית: הדיבור בלהט על נושאים שלא באמת נבדקו עד הסוף, האגרסיות שקל לעורר בעזרת קומץ לאומנות ומכה (זה קצת כמו כלב שמשסים לכיוון לא ברור - הוא נובח ומגרגר באגרסיות, אבל הוא לא יודע לאן), והכי מטריד אותי ברמה האישית - הצורה בה נושא כללי נלקח בצורה כ"כ אישית. ברור שזה אופציית built-in כזאת, כי מחנכים אותנו שהמדינה היא שלנו, והיא המקום הבטוח היחיד עלי אדמות ליהודים, וכו' וכו', ונעשה לנו עוול\אנחנו עושים עוול (בחרו אחד), ובכל זאת - הזעם שלי כואב לי מדי בכתפיים בשביל לעורר אותו על דברים שלא קשורים באופן ישיר לבטחון הפרטי שלי. זה אולי נשמע פייסני ומתרפס, אבל זעם הוא מצב גופני ששואב הרבה אנרגיות, כואב במקומות משונים בגוף, ובינתיים השאיר עליי מספיק צלקות פיזיות-יותר ופיזיות-פחות, וזה לא משהו שאני רוצה לחוות שוב.

לפני שהיה כל זה, רציתי בכלל לכתוב על זה שיש איזשהו שיפור בעולם שלי לטובה לאחרונה. עשיתי כל מיני שינויים מינוריים, החלטתי למשל להפסיק לפחד וללכת לשיעורי נהיגה ודווקא הולך מצוין, אני במצב שיש לי מספיק בגדים שכיף לי ממש ללכת איתם ושוב יש לי את התחושה שהכל אפשרי ושאני יכולה להיות מי שאני רוצה.
יש איזה תחושה שמלווה אותי כל החיים - איזשהו חוסר שייכות בסיסי כזה, כאילו אני החתיכת פאזל שהיא בגודל המתאים ובצורה המתאימה, אבל משהו בזוויות של הcurves אף פעם לא מסתדר, כך שזה אף פעם לא באמת מתאים בדיוק לתוך שום פאזל. או לפחות שום פאזל שנתקלתי בו.
גם בחברת הילדים בביה"ס היסודי, גם בבי"ס הפתוח, כמובן שבחטיבה ובתיכון, אבל גם בקרב החברים המטאליסטים שהיו לי, ושאר החברים האלטרנטיביים. כל פעם שיש קבוצה - איכשהו, יש לי לכל היותר רגל אחת בתוך המעגל.

מזל שכבר אין קבוצות מגובשות בחיים אחרי גיל 20.

נכתב על ידי דניאל קינמון , 7/6/2010 22:16
1 תגובות הצג תגובות הוסף תגובה הוסף הפניה קישור ישיר שתף המלץ הצע ציטוט

כינוי: דניאל קינמון

בת: 38

35,583

הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לדניאל קינמון אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על דניאל קינמון ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2026 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)

שם משתמש:	סיסמה:
שכחת סיסמה?	זכור אותי
לפתיחת בלוג חדש

	חפש שם בלוג/בלוגר
	חפש בכל הבלוגים
	חפש בבלוג זה