Saving the world, one cookie at a time.

כשאני לא מעורבת רומנטית אני יכולה לחזור לשמוע שירים שעוסקים באהבה ופשוט ליהנות מהם בלי להיכנס למחשבות על ההקשרים שלי. נחמד להיות נטולת הקשרים רומנטיים. גם ככה בסוף רוב הזמן כשאני בחדר שלי אני מצטברת סביב המיטה, אז לארח אנשים במיטה זה קצת יותר טעון אסוציאטיבית ממה שנדמה.

לראשונה מזה כמה שבועות קמתי בשבת בבוקר לבד, דווקא הייתי הרבה יותר מסופקת מעצמי פתאום.

רציתי לעשות רשימה של השירים שמשמחים אותי בלי שאף אחד יודע, כי אני שומעת אותם מהפלפון כשאני לבד באוטו ולא בא לי לשמוע רדיו, אבל הטלפון הספיק להיעלם\להיגנב אז לא ברור עכשיו מה אני אשמע בנסיעות חוץ מרדיו.

חשבתי על זה שאולי באמת מספיק להאשים דברים חיצוניים - זה לא המחזור שמדכא אותי (דיכאון מחזור נמשך יום-יומיים מקסימום), זה לא העודף סוכר (מרגישים רע, אולי מתעלפים, אולי יש דברים שפתאום דוחים אותי, אבל עדיין אפשר לצחוק מהכל), זה לא חוסר בבשר או בשוקולד או בלא יודעת מה - אני פשוט מרגישה נטושה להחריד ושאין לי לאן ללכת (פירקנו את הדירה של אבא, הוא עובר לגור עם החברה שלו).

כולנו מתעדים. הפעם אני מתעדת, את ההרהורים שלי אני אולי אוסיף בסוף.

עברתי לת"א לפני יותר מחודש, ביום שישי מיוזע אחד. למעשה היה לי משהו לעשות באוניברסיטה, אבא היה עם המובילים ולמעשה באתי רק לפריקה. חום אימים, קניתי קצת דברים בסיסיים למקרר, וגיליתי שהמכונת אספרסו חסרה חלק חשוב ולכן אין קפה בבית. יש לי עדיין בפריזר שקית של קפה טחון בת 20 דקות יותר מהפיסת ידע הזאת. בשבוע הראשון הייתי לבד בדירה וכל ערב עשיתי סבב חלונות ודלתות בכל הדירה לפני השינה. פירסמתי מודעת שותפים באותו יום בו נכנסתי וביום שבת כבר באו לבקר אמיר ורפאל שהיו עתידים להפוך לשותפיי, קצת ידעתי מראש אך נתתי תשובה סופית רק ביום שלישי. עוד לא התחרטתי על ההחלטה הזו. רפאל נכנס תוך יומיים כי ביקשתי ממנו שייכנס כמה שיותר מהר, אמנם בסופ"ש הספקתי לעשות סיבובים באיזור, אבל במהלך השבוע ההוא לבד לא רציתי לצאת לטיולים רגליים בחושך באיזורים לא מוכרים, וטיולים רגליים זאת הדרך הכי טובה שאני מכירה להכיר איזור חדש ולא מוכר. התברר שיש לי ולרפאל הרגלי אכילה משותפים ושהוא אוהב לדבר. אמיר נכנס לפני שבוע ומשהו והתחילה תרבות הבדיחות. אני מנסה לתאר מה זאת מערכת יחסים עם שותפים ובמה היא שונה מכל שאר הדברים, והרעיון הוא בערך כזה: אנחנו משתפים אחד את השני בדברים, ויושבים ביחד, אבל בסוף לכל אחד יש את הפינה שלו - שלי הכי צבעונית, של רפאל נראית כמו אוהל בדואי, של אמיר נראית כמו חדר של בחור רגיל. לפעמים אני מעשנת איתם סיגריות ומתחקרת על האקסיות ו\או חברות נוכחיות (ומנדבת מידע משלי), מעניין אותי לדעת אם אנשים מאמינים שאהבה יכולה להיות עד סוף החיים (עוד יותר מעניין אותי לגבי אנשים שהוריהם גרושים). המערכת איתם סה"כ רגועה, אם כי אני מתבדחת על הדרמות הרומנטיות של רפאל לעתים. 

אולי אפשר להגיד שגם לי יש סוגשל-דרמות רומנטיות. אני בד"כ נמנעת מלכתוב כאן על מערכות היחסים הרומנטיות שלי, בעיקר כי אין לי, אני מתמחה בסיפורים מוזרים שנגמרים מהר או לא מתחילים או סתם לא ברורים. אני לא קוראת לאנשים שיצאתי איתם חודש "אקס" כי אם אני אתחיל לעשות את זה אז יש לי רשימת אקסים ואקסיות שתגרום לי להיראות כמו מישהי מנוסה ואני לא. מי שקורא כאן לאורך זמן יודע שע"פ ההגדרות ההטרוסקסואליות הרגילות אני עדיין בתולה.

היה לי עוד סיפור מוזר, רק שהפעם זה כנראה באמת משהו שיכול להתרחש רק בתל אביב - לצאת עם שני אנשים שהם זוג, איתי ומאיה, היו לי שבועיים-שלושה מאוד אינטנסיביים איתם וכשזה הסתיים בהתחלה הופתעתי ובדיעבד אמרתי "טוב, ת'כלס, זה היה צריך להסתיים מתישהו", השאלה שאני עדיין שואלת את עצמי היא מה חיפשתי שם? אין לי שום רעיון בראש של איך מערכת יחסים רומנטית באמת עובדת (איך יוצרים אותה? איך שומרים עליה? מה עושים כדי שזה יעבוד?), אז איך אני יכולה בכלל להכליל את זה לסיטואציה של מספר אנשים גדול מ2? זה לא שיש לי רטרוספקטיבה רחבה עכשיו (כל הסיפור הסתיים לפני 4-5 ימים), אבל נראה לי שהכי הצטערתי על אובדן הבית הנוסף. אני לא יודעת אם רק אני מחפשת בתים נוספים בהם אני מרגישה רצויה או שזה משהו שאפשר להבין, המושג "בית" אצלי הוא מאוד נזיל, אני יכולה להרגיש בית בכל מקום שאני גרה בו יותר מכמה ימים אבל אני לא יודעת מה צריך בשביל להיקשר למקום באמת, אני רק יודעת על סטטיסטיקות עבר שהייתי קשורה לשתי דירות - אחת שגרתי בה 7 שנים בין הגן לכיתה ז', ודירה נוספת שגרתי בה שנה אחת והיא שנתי הראשונה באוניברסיטה, והדבר היחיד שמשותף לשתיהן הוא תחושת מרחב. אז יש לי עכשיו מרחב והמקום הזה לגמרי שלי, אני לא יודעת עדיין אם זה ייכנס לרשימה.

באופן כמעט מיידי נכנס לתמונה דימה, פגשתי אותו פעמיים, בשתיהן פגשתי חברים שלו ובשתיהן הוא ישן אצלי ואח"כ היה איתי כל הבוקר, בינתיים טוב לי עם תשומת הלב שלו ואיך שהוא מדבר איתי, אני מנסה לא לחשוב על "מה הלאה" כי שנינו לא סגורים בכלל על מערכות יחסים ואולי אם נשאיר מילים כאלה בחוץ תישאר התקשורת החופשית-פחות-או-יותר שיש כעת, שזה יותר מעניין אותי כרגע מלהגדיר כי כידוע אני מאוכזבת מהגדרות מכל הסוגים.

עוד נושאים הם הדרמות הלא ברורות של חיי - המערכת יחסים שלי עם אמא שלי עדיין בתהליכי שיקום, עם אבא שלי נדמה שכל פעם שאנחנו נפגשים אני בוכה (פשוט כי אין אנשים אחרים שאני מספיק חופשייה בשביל לבכות לידם). אני לא יודעת מה אנשים היו חושבים אם הם היו באמת יודעים איזה בכיינית נהייתי בסתר, אז התחלתי להכניס את זה לשיחות סתם כדי לראות מה התגובות על זה.

במסגרת מאורעות עיר מגוריי אני מנסה להיפטר מההרגשה של דלתות שנטרקות בפניי או שאני טורקת אחריי, אני גם מנסה לחשוב מה אני רוצה שתהיה מערכת היחסים שלי עם המשפחה שלי וזה לא כ"כ ברור.

הנה, נגמרו לי הדברים לכתוב עליהם.

הצטברו המון דברים:

• לגור עם שותפים זה לא כזה נורא. יש דברים ביחד ויש דברים לחוד, אבל השתכנעתי שאני צריכה אוזניות למחשב אם יש לי כוונה אי פעם להמשיך לחפש פורנו יותר טוב.
• הייתי בערב ספיד דייטינג, ועם כל האדרנלין של המון אינטראקציה חברתית (שזה מה שגרם לי להחליט לצאת מהקונכייה בסופו של דבר) לא יצא מזה שום דבר. רציתי לכתוב משהו על הדינמיקה החברתית בדבר כזה, כי זה ממש לא ברור. יש את השלב ההתחלתי שכולם נבוכים, וכאן נכנסות כוסות קטנות של יין לבן ואדום. בשיחות של 3 דקות יש מעט מאוד אנשים שנראים משעממים, אך היו שניים כאלה שחיכיתי שילכו. היות שהשאלה הראשונה היא תמיד "אז מה את\ה לומדת?" חצי מהזמן הולך על זה ש"אהה, בלשנות ומתמטיקה זה שילוב מעניין" (אותי מעניין מה זה גורם לאנשים לחשוב עליי? שאני פסיכית? שאני קבורה תחת ערימות ספרים? שאני בתולה?  שאני חנונית נואשת? שאני רוצה לדבר על מתמטיקה בכל רגע פנוי?) ואז לאחר מכן יש מינגלינג חופשי, פיייייייייי כמה מביך. תזכירו לי לא ללכת לדברים כאלה, גם אם אני לפני מחזור ופתאום זה נשמע כמו רעיון טוב. אני יותר טובה בלשווק את עצמי באינטרנט. מי צריך ללכת לערבי ספיד דייטינג? אנשים שטובים בלעשות רושם ראשוני טוב, זוהי קבוצה בה אני לא נכללת. גם אין לי מושג ע"פ מה אמורים לשפוט? חשבתי שיהיה אפשרי למדוד כימיה מיידית כזאת, אז או שזה לא קרה, או שאני לא מכירה את הסקאלה, או שהפרמטרים באמת לא ברורים.
  
• הייתי בסדר פסח בסופו של דבר. עשיתי קצת ניתוחים תחביריים פשוטים על כמה משפטים מההגדה בזמן שחיכיתי שזה יסתיים. שנה הבאה אני חוזרת לסורי ומבריזה מכל החרא הזה.
• חשבתי הרבה על עניין מעגלי תמיכה. בתחילת החברות שלי עם רוני א. היא הסבירה לי על זה שהיא מגדירה אנשים בתור מבוגרים אחראיים בחיים שלה ואני חשבתי שזה קצת נורא, אולי כי כשהתחלנו להיות חברות לא רציתי שיהיו אנשים שאחראיים עליי. בסוף הגדרתי מעגלי תמיכה בתור חברותיי הטובות ואבא שלי שבינתיים התחיל להפגין רגישות ויכולת לתמוך.
  
• תהיתי האם זה גורם לי להיראות ילדת daddy issues.
• המשכתי להרהר על אופיין על מערכות יחסים רומנטיות. אני מרגישה בתוך אחת כזאת אבל אני עדיין תוהה האם אני on the right track, כי מצד אחד כבר הצהרתי על חוסר עניין באנשים אחרים, ומצד שני עוד לא הצלחתי ליצור את התחושת "ביחד" שרציתי. זה למעשה התחיל קצת לפני הפעם האחרונה שכתבתי פה משהו, אז זה לא מרגיש חדש כמו שזה פשוט בלתי מוכר.
• דרמות משפחתיות ממשיכות להידבק אליי כמו מסטיק לנעל. כנראה כי אני הכי פחות יודעת להגיב מהר. פעם שעברה חזרתי מעיר מגוריי הקודמת בזעם ודמעות עד שבאיזשהו שלב שמתי לב שאני על 140 קמ"ש וצריך לנסוע לאט יותר, במיוחד היות שרצוני הוא להמשיך לחיות.
• רשימת הקניות המתהווה שלי נשמעת כמו של עקרת בית. I want my life back.