RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
| 5/2010
הקטע שלא היה
בסופ"ש שעבר ישבתי וכתבתי וניסחתי עד שהיה לי משהו על האמביוולנטיות שלי
לגבי זוגיות, ואז בנ00ביות של ממש לחצתי "שמור" בלי להעתיק את הטקסט קודם.
אז בתוכנית היום: שחזור חלקי ותוספת מחשבות בנושאי משפחה.
זוגיות: זה קצת מביך אותי ביני לבין עצמי שזה כ"כ מעסיק אותי. מצד אחד, זה
כן משהו שאני מתגעגעת אליו באיזשהו מקום. מצד שני קשה להגיד שאני מחפשת את
זה.
משפט כמו "אני רוצה זוגיות" הוא לא חד-משמעי מבחינתי. כי למרות המחשבה שזה
משהו שיכול להיות בעל השפעה חיובית על החיים שלי - אני לא באמת מחפשת את
זה. אני עושה קצת נפנופי ידיים מדי פעם כאילו שכן, אבל זה כמו להסתובב
בסופרמרקט עם עגלה ולא באמת להסתכל במדפים. כיוון שיש מטבע של 5 שקלים
בפנים אי אפשר לצאת בידיים ריקות - אבל אם לא מוצאים שום דבר - נשארים
בלופ אינסופי סביב הסופרמרקט.
קראתי לפני כמה שבועות משהו על מישהי שלא רצתה ילדים עד שהיא פגשה את מי
שהפך להיות בעלה ואז פשוט לא היה לה הגיוני להביא ילדים עם מישהו אחר. ככה
שאולי זה עניין של התכווננות של המוח.
בכל זאת, יש משהו נורא לא הוגן בלהחליט לגדל ילד - זה לקבל החלטה עבור
מישהו שלא מסוגל להתנגד, ולהכריח אותו לגור עם ההורה תחת אותה קורת גג
ותחת החוקים שמציב ההורה. באיזה זכות אני אכריח מישהו לגור איתי?
גם עוד טיעון טוב נגד עניין הזוגיות, הוא שאני לא יודעת מה אני רוצה מזוגיות, אני יודעת מה אני לא רוצה ממנה.
ועדיין, גם אם אני לא במיוחד מקנאה בזוגות שנראים מאושרים - זה מצליח
לערער אותי רק אם מדובר באנשים שדומים לי בצורה מסוימת, וזה כאילו אומר
עליי שאני כישלון חברתי, שאני יכולה ליצור מערכות טובות רק אם מדובר
בחברות (friendships), ואז משם זה מתגלגל מהר מאוד לאיזשהי תחושת כישלון
כללית כזאת בחיים, ואז זה מרגיז שהדברים האלה בכלל מרגיזים אותי, כי הייתי
רוצה לחשוב שאני מעל זה. רק שאני לא. אני לא מעל זה, ואני לא כישלון כללי
בחיים כי אני עדיין זכאית מחמת הספק. חוץ מזה, "הצלחה בחיים" זאת הגדרה
גמישה מדי בשביל כל זה.
יש גם שאלה אחרת שלפעמים אני נוטה בכיוון אחד ולפעמים בכיוון אחר - האם
הרעיון לחפש זוגיות הוא משהו ביולוגי-אינסטינקטיבי או התנייה חברתית?
(רציתי לנסות לתת את שני הצדדים, אבל אני לא מצליחה להתארגן על זה מחשבתית כרגע)
| |
מודעות עצמית
אני מניחה שהתעכבתי מספיק עם כתיבת קטע נוסף כדי שייעלמו כל עוברי האורח התועים מהפרסום של הקטע האחרון.
חשבתי שלא הצלחתי להעביר את מה שרציתי - אבל זה למעשה לא משנה, אני לא
כותבת כדי לשכנע את המוני האנשים, ולא מפריע לי שלא מסכימים איתי, או
שהרוב לא הצליחו לרדת לסוף דעתי בכלל כדי לדעת אם הם כן או לא באמת
מסכימים איתי, כי זה די קל להסכים עם מישהי שמתעצבנת על זה שאבשלום קור
פלוץ. למעשה קל להסכים עם הרבה אנשים כאשר הם כותבים מתוך gut-reaction.
למה אני כותבת בלוג?
אני זוכרת במעומעם איזשהו חלק משיחה שהייתה לי עם יוליה שהמסקנה ממנו
הייתה שהגדרנו בלוגינג בתור תחביב אמנותי, כי הרי מה עושים בתחביב אמנותי
אם לא ביטוי עצמי.
ביטוי עצמי זה בהחלט קשה, לפעמים אני לא מוצאת את המלים המדויקות להסביר את עצמי לא בעברית ולא באנגלית.
לפני X פוסטים כלשהו העליתי בפני עצמי את השאלה למה אני עדיין כותבת, כי
זה הרגל קצת לא ברור, זה לא מביא לי שום פרס מיידי. לא משתחרר שום דופמין
במוח ואני לא מקבלת איזשהו סיפוק.
יש לי עכשיו תשובה חלקית - כדי לשמור איפשהו את המציאות שלי. אני לא
מתכוונת תיעוד אירועים יומיומיים, זה לא קוסם לי, הרלוונטיות שלהם נגמרת
מאוד מהר, ובשביל תגובות מהירות מהסביבה יש אנשים בעולם. (על המשפט האחרון
אני רוצה להגיד, אבל לא כחלק מהflow של הכתיבה - מה שנכתב כרגע הוא חסר
משמעות. לפחות מהבחינה הלוגית). אני כותבת את הבלוג כי אני רוצה לתעד את
הדברים מתחת לפני השטח, את הנושאים שמסתובבים לי בראש, את הדברים האלה
שאני חושבת עליהם וטוחנת אותם עד דק בתוך המוח עד שאני מרגישה שאני יכולה
להגיד על זה משהו. כלומר אני מנסה לייצג פה את הדברים שמעסיקים אותי ברמה
הכללית, ופחות ברמה הספציפית.
אני רוצה להיות מודעת לעצמי ולסיבות שאני עושה דברים. אני גם נוטה להרגיש
שאם אני עושה משהו שהוא לא בסדר לפי הסטנדרטים האתיים שלי או של הסביבה -
כל עוד אני מודעת להשלכות ומקבלת את התוצאות על עצמי - אז זה נחשב בסדר.
כלומר, כל עוד אין לי אשליות אני נותנת לעצמי רישיון די רחב להיות
אימפולסיבית - להיות מרושעת, להיכנס למיטה עם אנשים שלא יהיו בני-זוג,
לאכול דברים שכל קשר ביניהם לבין המילה "בריאות" עובר דרך מילת שלילה,
להבריז מדברים שמאוד רצוי שאהיה בהם, ולבטל תוכניות מסיבות שטותיות. (אני
מניחה שזה משתמע שאני עושה הרבה מהאמור לעיל, ולמעשה לא. מתברר שאני די
נחמדה רוב הזמן, וחנונית משעממת שאוכלת ירקות ומבריזה ממש מעט)
יצא לי לאחרונה להתלבט קצרות בשאלה בעלת מאפיינים אתיים, שאלה די שטותית,
ומשם אני מנסה להגדיר איפה עובר הקו האדום שלי מבחינתי, איפה האגוצנטריות
שלי נעצרת (המשמעות כאן של אגוצנטריות היא מילולית - סובב סביב עצמי, ללא
הקונוטציות השליליות של דריסת האחר - בן אדם יכול להיות מרוכז בעצמו בלי
שזה יפגע באחרים). כלומר, איפה הגבול של מה שאני מחשיבה לא בסדר. השאלה
הזאת לא עוסקת במקרים של שחור או לבן, כי זה לא מעניין. ברור שדברים כמו
אלימות ופשע הם הרבה מעבר לקו האדום (למרות שבעצם אני לוקחת חזרה את חלק
מהמשפט - גיליתי שאני יכולה לחיות עם חלק מזה אצל אנשים אחרים). השאלה היא
על הדברים שממש קרובים ויכולים מרחוק להתפרש לכאן או לכאן.
גם זאת שאלה לא פשוטה שאני לא מצליחה להסביר לעצמי עד הסוף. לפעמים זה גם
נהיה קשה לעשות את ההבחנה בין שלמות עם החלטה לבין ההחלטה להיות שלמה עם
החלטה.
| |
| כינוי:
דניאל קינמון
בת: 38
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
