אני באינטרוספקטיבה על עצמי ועל המערכות יחסים שלי, כי החלטתי לצאת מהקונכייה ולפגוש אנשים. זה מסוג הדברים שצריך להכין בשבילם רשימת קניות מתוך מטרה לשבור אותה, מהניסיון שלי בעולם (לא מרובה, אבל קיים) כל פעם שנסגרים על רשימה של דברים "עקרוניים", ההרפתקאה הבאה מוכיחה עד כמה שכל מה שחשבנו עד עכשיו לא באמת רלוונטי. אז אין רשימות. יש כמה גבולות (כגון: בלי אידיוטים משום סוג שהוא) אבל יש לי תחושה טובה. יש מתג כלשהו שנדלק ואני כבר לא מרגישה שאני מעדיפה להיות לבד.
~~~~
יש לי חבר אחד, אני לא יודעת אם אפשר לקרוא לו חבר. לפני כמה שנים הייתה לנו מערכת יחסים (לא זוגית) ממש אינטנסיבית לאיזה תקופה ואח"כ נהיה לי קשה להיות איתו מכל מיני סיבות.
אני חושבת שנפגשנו פעמיים מאז 2006 ושיש לנו ממוצע של שיחת טלפון אחת לשנה וחצי בה אני מתקשרת ומספרת איך החיים שלי שוב התהפכו בצורה לא צפויה ואיך שאני לא מכירה את עצמי יותר, הוא אומר כל מיני דברים שגורמים לי להרגיש יותר טוב אפילו שאני מרגישה אבודה בלב ים ואני אומרת לעצמי איזה כיף שיש מישהו שתמיד מתפעל מהשינויים האלה (בעיקר כי הוא הכיר אותי בתור מישהי די אנטי-סוציאלית ומאוד עוינת, אז כל דבר שמרמז על קירבה מיוחדת לבני אדם אחרים מרשים אותו, תמיד כיף להיזכר כמה רע היה פעם וכמה טוב יותר עכשיו). אז, קשה לי להגדיר במדויק את מידת הקירבה בינינו, אבל אני מתקשרת אליו כשאני לא מבינה מה עובר עליי ויש איזשהי אינטימיות בשיחה שמרגיעה אותי. זה גם תמיד נגמר בזה שאנחנו צריכים להיפגש כדי "לדבר באמת" ואני תמיד סקפטית כי הוא גר בצפון וקשה לי להתארגן על זה או בכלל לזכור את זה אבל אני איכשהו מקווה שאולי הפעם הוא יבוא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
