Saving the world, one cookie at a time.

אוקיי, אני חייבת להגיב על הפוסט מי שמע על גיל שוחט?, למי שלא רוצה לקרוא הנה תקציר: אנשים לא שמים לב איזה דברים נהדרים יש סביבם בעולם כי הם עסוקים בלהיות עסוקים. כמו כן, כשעושים ניסויים כמו לשים קונצרטים איכותיים ברחוב או כסף על עץ, רוב האנשים לא שמים לב.

תראו, אני מבינה את המסר, צריך לחיות בתוך העולם ולא בתוך התוכניות, אבל הנה כמה בעיות שאני רואה עם זה:

• איך מכמה ניסויים איזוטריים ובכלל לא מדעיים הגענו למסקנה שאנשים לא שמים לב מה יש סביבם? כלומר, לא יודעת מה איתכם, אבל כשאני הולכת ברחוב ושומעת מוזיקה, גם אם היא טובה או מעניינת לא תמיד יש לי זמן לעצור לשמוע, כמו כן ע"פ ידע העולם שלי אנשים שמנגנים ברחוב הם קבצנים ואין לי סיבה לחשוב שמדובר במלחין מסדר גודל עולמי, בנוסף כיוון שכסף לא גדל על עצים אני לא נוטה לחפש אותו שם. בעצם מה שהניסויים האלה הראו זה שלאנשים יש איזשהו סט של ציפיות מהעולם יחד עם הרגלים של הסתובבות בעולם והסתכלות על הסובב אותם, וזה לא נשבר בקלות, באותו אופן שבו קשה לי לדמיין רוטינת בוקר אחרת ממה שיש לי כרגע. האם תקראו לי מישהי שאיבדה את הקשר לעולם כיוון שיש לי הרגלי בוקר ואני שומרת עליהם באדיקות? ברור שלא. אז למה הרגלים ברחוב הם כאלה שמונעים מאיתנו להיות חלק מהעולם שסביבנו?
• המושג "דברים שמתרחשים סביבנו" שהיינו צריכים לשים לב אליהם - העולם הוא לא איזה מקום אובייקטיבי שכל אחד צריך לחיות בו, כל אחד יוצר את העולם שלו ולכן לכל אחד חשובים דברים אחרים. כשאני הולכת ברחוב אני למעשה חושבת על המון דברים ולכן אני עוצרת לשים לב רק לדברים שיהיה מסוכן לא לשים לב אליהם (כביש, מדרגות, וכו'..), האם זה אומר שאני לא מבחינה מה קורה סביבי? כנראה שכן, אבל מצד שני, זה לא עד כדי כך מעניין אותי. זה כמו שנהגים מחפשים איפה לנסוע יותר מהר לעומת הולכי רגל שמחפשים איפה לחצות את הכביש - כל אחד שם לב לדברים אחרים לגמרי ע"פ נקודת מבטו.
  
• אני לא אוהבת את ההתרפקות הזאת על התמימות של ילדים. אני לא באמת רוצה אי פעם להיות ילדה שוב, אין לי פנטזיות נוסטלגיות על גיל 4, כי אולי הייתי תמימה והעולם נראה הרבה יותר טוב ממה שהוא היום, אבל עד שהצלחתי להבין מה מתרחש סביבי לא הייתי מוותרת על זה רק בשביל איזשהי תמימות ילדותית שלא עזרה לי יותר מדי בכל מקרה. חוץ מזה, איך אפשר להתפעל מהעולם? אני חיה על הכדור הזה כבר 23 שנה, תודה, חלזונות ואוצרות בדרך לגן המשחקים לא מעניינים אותי יותר, ראיתי, הבנתי, המשכתי הלאה. טוב, זאת הייתה נקודת הסלידה האישית שלי מכל זה. אני באופן אישי לא מתפעלת מילדים ומאיך שהם רואים את העולם.
  

עד כאן ביקורת על דברים של אנשים אחרים. חזרה אליי, שלא יגידו שאני לא שמה לב לדברים שמתרחשים סביבי. מישהו עוד שם לב לזה שאם עוצמים את העיניים ומסתכלים על החלק הפנימי של העפעף, אז יש שם המון צבעים וצורות? יש שם גם את השאריות של גופי התאורה שהסתכלתי עליהם ישירות אבל יש שם המון קווים וריבועים. כשהייתי ילדה היו שם כל מיני צורות גאומטריות (גם עגולות וכל מיני) בצבעים מרהיבים, אבל בזמן האחרון הצבעים קצת דהו ונשארתי בעיקר עם קווים בצבעים כהים שונים בכל מיני זוויות וכמה ריבועים\טרפזים אופציונליים. (עוד דוגמה לדברים שעניינו אותי בתור ילדה והיום אני לא כ"כ מוטרדת מהם)

זהו לבינתיים

ביקרתי שוב בדירתי העתידית והתאהבתי באמת. בלי אלמנט הלחץ זמן-עייפות-איך-אני-מגיעה-הבייתה פתאום שמתי לב כמה היא נהדרת.

תראו, גרתי גם בדירות של בנייה ישנה וגם דירות של בנייה חדשה (הערה: הדירת בנייה חדשה שאני מתכוונת אליה נבנתה בשנות ה70) ואני עדיין הכי מאושרת מדירות של אדריכלות ישנה יותר, יכול להיות שאני קצת משוחדת כי הדירה שהכי הרגשתי אליה קשורה נפשית בתור ילדה הייתה מהבניות הישנות של החדרים הענקיים ומחובקים אחד בשני בתכנון ריבועי כזה של דירה שבאותה מידה הייתה יכולה להיות אורוות סוסים. יש משהו בדירות החדשות - הן תמיד מאורכות, או בצורת ר' או כל מיני דברים כאלה, ואם רק היה אפשר להתפרש לצדדים במקום לאורך היה אפשר לקחת את המסדרון הארוך ולעשות מזה עוד חדר או להגדיל את הסלון כדי שהוא באמת יהיה האיזור הזה שהוא אמור להיות.

מאז פירוק התא הגרעיני גיליתי כמה אני אוהבת את הסלון. אפשר לקרוא בו מאמרים מייגעים, אפשר לשים מוזיקה ולרקוד בפיג'מה, אפשר לשפוך פנימה המון אור טבעי ולהתפרש על כל הריצפה עם פרוייקטים צבעוניים, כולל למשל יצירת עץ התה שלי שלא הייתה יכולה להתחבר כ"כ יפה אם לא היה לי סלון ענקי לפרוש בו את כל מה שיש לי ולהתחיל לחבר דברים בסדרה של ניסויים וטעויות ואלתורים הנדסיים כאלה ואחרים.

כרגע יש לנו שתי ספות, והספה האהובה עליי לנמנום באה איתי לדירה החדשה. אני כבר מדמיינת את תנומותיי העתידיות בסלון הבא שלי.

אז הדירה שאני עוברת אליה, כפי שאולי כבר ניתן להבין, היא מהבניות הישנות ואני מאושרת ממנה כי יהיה לי מקום להיות, אני לא יודעת אם ניתן להסביר את זה, אבל חדרים גדולים ותקרות גבוהות עושים אותי מאושרת כי אני מדמיינת את השמש של יום שבת דרך החלון ואת המבצר הדמיוני שגיליתי היום שבאמת אפשר לבנות (בהינתן כסף, זמן פנוי ומוטיבציה ליצירת תוסף מציאות חדש מן הסתם). אני מדמיינת את ארוחות הבוקר שלי על הדלפק הקטן במטבח ואת המדף ספרים שאני אעשה בשירותים.

זאת כנראה קארמה ממש טובה אבל נראה שיש לי תזמון מצוין - חפצים לריהוט הדירה מגיעים אליי מכל מיני מקומות לא צפויים וכל הפרוצדורות של מעבר הדירה נהיות פחות מסובכות ממה שחשבתי.

~~~~

אם את מישהו זה מטריד שאני טרודה בענייניי ואין לי משהו לכתוב על מצב העולם והאומה בימים אלו - אז בעסה. הדבר היחיד שיש לי להגיד הוא שאני עקבית.(טוב, כדי שלא יעבור פה מישהו בטעות ויחשוב שאני חסרת לב וחמלה - שני דברים שיש לי על המחזיק מפתחות - אני מוכנה לגנות את הפיגוע באיתמר, את הצונאמי ביפן, את האוקיינוס השקט וכל דבר אחר שזקוק לגינוי!)

(מה שנכתב כאן מתבשל במשך זמן רב בלי כוונת פוסט, אבל היות שזאת לא בעיה פרטית שלי אלא תופעה מאוד כוללנית בחברה, אני חושבת שזה כנראה יעזור לקארמה שלי לכתוב את זה ולהסביר מה עושים)

אני לא מקבלת יותר אלימות ביחסים בין אישיים. יופי, לא אמרתי שום דבר חדש. אני גם בעד חמצן באטמוספירה ודגים בים.

אלימות פיזית קל לזהות, אבל יש אנשים שהם אלימים גם בלי להרים את היד ואלו הם התחמנים האמיתיים שגורמים לאנשים להישאר איתם באמצעות טרור רגשי וההבדל היחידי בינם לבין אלו שאח"כ יהיו בני זוג או הורים אלימים הוא במידת האיפוק, ולכן חשוב ביותר לזהות אותם. לא רק שמידת איפוק יכולה לרדת עם השנים, אלו אנשים שיגרמו לכם להיות אומללים הרבה לפני המכה הראשונה, וזה תמיד טריקי כי בכל מערכת יחסים יש צורך בויתורים ופשרות.

נכון כששומעים בעיתונות על האלימות היומיומית שאנשים חיים איתה עד שזה מגיע לאיזשהי קטסטרופה ואתם תוהים "איך אפשר?!" כי ברור שאצלנו בבית הכל טוב והכל מצוין ועובד כמו שצריך, לנו זה לעולם לא היה קורה כי היינו מריחים את זה מקילומטרים. אז לא, אין אפשרות להריח את זה מקילומטרים ועם טיפה הערכה עצמית נמוכה או לא בנויה בצורה חזקה מספיק, כל אחד ואחת עשויים למצוא את עצמם בתוך זה בלי שהם שמו לב.

אני אעשה עכשיו רשימה (מן הסתם חלקית לחלוטין יחסית למגוון האנושי) של דברים אלימים מאוד לעשות, דברים שצריכים להדליק נורה אדומה. בפתרונות נדון אח"כ, ואם אתם מזהים פה בגוף שלישי משהו מעצמכם - ובכן אני מרחמת על האנשים שבקשר איתכם ואני מלאה בוז כלפיכם. לאחר המסר הידידותי הזה נתחיל ברשימה (הפנייה בלשון נקבה כי אני נקבה ועד שלא יוכח אחרת, יש לי רוב של קוראות על פני קוראים. כמו כן ההתייחסות לגורם האלים בלשון זכר היא כי אני פמיניסטית זועמת שורפת חזיות שונאת גברים ובעד שלום עולמי):

• אם במהלך ריב או ויכוח נכנסות הערות על האופי שלך, על המראה שלך, על דברים שעשית בעבר, על הדרך שבה את מתנהלת ביומיום, על מערכות היחסים שלך עם אנשים אחרים ושאר האשמות שלא קשורות לנושא הויכוח עצמו - זהו בן אדם אלים ויש לו בעיה קשה. איך יודעים אם משהו לא קשור לנושא הויכוח עצמו? אם זה לא נובע ישירות מתוך הקונפליקט עצמו. אם הויכוח הוא על מי מכין פשטידת בטטות יותר טובה, כל דבר שלא קשור לסוגיות באפיית פשטידות וטיפול קולינרי בבטטות הוא לא נובע ישירות מהקונפליקט, מכאן שהוא לא קשור לויכוח, ויש כאן עסק עם מישהו שבעת קונפליקט יוצא למלחמה לא הוגנת כנגדך כי אין אפשרות להתגונן מילולית מפני האשמות שלא קשורות לנושא. זהו משחק מלוכלך וזה מישהו שמנהל ויכוחים על מנת לנצח ולא על מנת לפתור בעיות. מדובר כאן במישהו שמטרתו לגרום לך להרגיש רע עם עצמך ולהיות עליון עלייך.
  
• אם המצב הוא כזה שיש לך חשש מעשייה או אי עשייה של דברים מסוימים, זה אומר שאת נתונה למניפולציות רגשיות (גברים מניפולטיביים קיימים בכל סוגי האוכלוסייה, בדיוק כמו נשים). אין לי כ"כ מה לפרט כאן, אבל אם את חושבת שבאמצעות עשייה או חוסר עשייה את תמשכי פחות אש אז הטעות שלך כנראה נובעת מזה שזה באמת נראה כאילו זה עובד. המצב התקין של מערכות יחסים הדדיות ומכבדות בין בני אדם הוא מצב של שיתוף פעולה, בו אנשים מבינים אחד את השני ומתקשרים אחד עם השני, ואם עשית או לא עשית משהו אז ניתן לתקן את המצב במידת הצורך.
• אם את מרגישה באופן קבוע שאת פחות טובה ממנו בצורה כלשהי - פחות חכמה, פחות מעניינת, פחות יעילה, פחות לא יודעת מה - זה בוודאות כי הוא רוצה שתרגישי ככה.  אלא אם כן יש סיבה קונקרטית ואז יכול להיות שהתחושה נובעת מויכוחים פנימיים שלך עם עצמך, אם את מרגישה נחותה אז הסיבה היא שהוא רוצה אותך נחותה. סיבה קונקרטית יכולה להיות כל דבר שעשוי לגרום לך להרגיש שאת פחות מתקדמת ממנו בצורה מסוימת ע"פ סקאלת הערכים שלך. אני יודעת לספר על עצמי שהרגשתי די טיפשה וקטנה ליד בן זוג סטודנט להנדסה שגר במעונות בזמן שהייתי חיילת ומשוחררת טרייה שגרה עם ההורים, למרות שזה לא כ"כ הטריד אותו. זה נבע מהבטחון הירוד שלי בעצמי באותה תקופה (אין כמו צבא בשביל לגרום לך להרגיש דפוקה וחסרת כישורים אנושיים בגלל שאת לא יודעת איך לנווט תקשורת עם אידיוטים ואידיוטיות). אז אם יש לך בטחון עצמי ונכנסת לקשר ואחרי תקופה כלשהי את מרגישה טיפשה או מה שלא יהיה, זה בוודאות כי הוא רצה שתרגישי ככה. אם בשאר הזמן את מרגישה טוב עם עצמך אבל כשאת איתו אז את מרגישה טיפשה, אז שוב הגענו לאותה מסקנה. לעומת זאת, במצב התקין של מערכות יחסים הדדיות בין בני אדם המושתתות על כבוד והנאה אחד מהשני, הצד השני יעריך אותך ולא יחפש להראות לך שהוא יותר טוב ממך, כנראה כי אין לו צורך בתחושת ערך עצמי ירודה שלך על מנת להרגיש יותר טוב עם עצמו.
• אם כל מה שאת עושה איכשהו לא טוב מספיק - זה כי הוא מציב לך סטנדרטים גבוהים משהוא מציב לעצמו. אם אינך מאמינה לזה שהסטנדרטים האלה אכן גבוהים ממה שהוא שם לעצמו, זה כנראה כי קשה להיות חדת אבחנה כאשר מישהו מפעיל עלייך מניפולציות ודואג שתרגישי רע. אם את לא רואה את זה עכשיו, חכי קצת, זה עוד יגיע.  מערכת יחסים אמורה להיות סימטרית פחות או יותר, לא ברמת הפרטים הקטנים של מי שטף כלים פעם אחת יותר ממי, אלא בהתנהגות שכל אחד מצפה מהשני. כלומר, אם הוא מצפה ממך להתנהגות מסוימת, יש לך זכות מלאה לצפות ממנו לאותה התנהגות. ברוב המקרים את תגלי שזה לא מתרחש. מישהו שכל הזמן מעיר לך הערות כנראה שחסרים לו כל מיני דברים בחיים, עליהם הוא מפצה באמצעות שליטה בך. במערכת יחסים תקינה, שניכם נמצאים בה כי שניכם "טובים מספיק" אחד בשביל השני ואין מישהו פחות טוב.
• אם הכל בסדר, עד שהכל לא בסדר - אז האמת היא שהכל לא בסדר. אני חושבת שהרבה פעמים אנחנו נשארים במערכות יחסים כאלה כי רוב הזמן הכל נהדר, וזה רק ברגע שמשהו משתבש ש ש all hell breaks loose, אז האמת היא שאני מאוד מבינה שזה ממש מפתה להישאר. אבל מה שחייבים להבין זה שאנשים צריכים לדעת לשלוט בכעס שלהם, ומי שלא יודע לעשות זאת צריך עזרה, גם אם שאר הזמן הכל מצוין.
• אם איכשהו יש הרבה דברים שהם אשמתך - זהו סימן רע מאוד. כולנו בני אדם וכולנו טועים, אבל אם הוא מתעסק יותר באשמה שלך מאשר באיך לתקן את הטעויות - זאת שוב מניפולציה זולה שאמורה לשים אותך בתור הבן אדם הרע, מה ששם אותו בתור הבן אדם הטוב.

טוב תראו, הדברים האלה קורים גם במערכות יחסים ידידותיות כביכול.  אם זה נשמע לכם שזה יכול לקרות רק במערכת יחסים זוגית אז משהו פה התפספס כי גם חברים טובים יכולים להיות אלימים במסווה של דאגה לנו או במסווה של חברות טובה וארוכת שנים.

לוקח זמן ללמוד לזהות את הדברים האלה, כי צריך לפתח איזשהי תחושת זכות שאומרת: אני בן אדם טוב, לאף אחד אין זכות לגרום לי להרגיש רע, יש לי את הזכות לחיות בעולם בו אני מוערכת.

פתרונות:

הפתרון הראשוני הוא לקום וללכת. יש לי עיקרון שאומר שאם יש שם מספיק משהו טוב אני עוד אחזור ואפתור את הבעיות. האמת היא שרוב הפעמים לא חזרתי.

הפתרון הבא שאני שואפת אליו אך לא מצליחה ליישם באופן מלא הוא הרעיון האמורפי של "לפתור את הבעיות", מתוך הנחה שאם האדם מספיק אוהב אותי אז הוא בהחלט ירצה לפתור דברים כדי שאני לא ארגיש רע עקב המערכת יחסים איתו.

כתבתי על זה פעם ומאז עשיתי בזה כמה ניסויים - דפוסי מערכת יחסים ניתנים לשינוי כמו כל דבר אחר.  הרעיון הוא להודיע שזה פוגע, זה לא קונסטרוקטיבי, זה דפוס רע וזה עושה רע למערכת יחסים, ולהציע פתרונות אפשריים לבעיה - עדיף יותר מ2 כדי שזה לא יהיה אולטימטום.

זהו, נגמר מה שיש לי להגיד. אנחנו חברה אלימה, צריך ללמוד להתחמק מהחרא הזה.