RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2011
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | | | | | |
| 2/2011
הדרמות של החיים האמיתיים לא דומות בכלל לדרמות בטלוויזיה. זה כנראה
עניין של רייטינג וחוסר יכולת להראות את זה כפי שזה באמת, כי ברגע שמישהו
יעצור ויגיד "אבל זה לא ככה אצלי" זה יהיה מטופש ולא מותאם ל attention
span הקצר של הצופים.
בחיים שלי בד"כ אין מסקנות חד
משמעיות, ההתפרצויות הדרמטיות של מאורעות משאירות אותי בד"כ ללא מילים כי
נשארה לי התחושה הבסיסית שאני לא יודעת איך להגיב על הדברים האלה, אני לא
יודעת מה להגיד שיספק צורך כלשהו (וכל זה בתנאי שלא התרגזתי וננעלתי בתוך
עצמי), ומה שנשאר אח"כ ליום-יום הוא פשוט הידיעה והדיסוננס בין מה שהיה
אמור לקרות בתיאוריה לבין מה שקרה בפועל.
צר לי על הקריפטיות אבל אין לי יכולת לפרט כרגע.
###
אני בתהליכי בישול של החלטה די
חשובה כי נהייתה לי אופציה ריאלית ומעשית לחלוטין - לעבור שנה הבאה לגור
לבד (כלומר בדירת שותפים מן הסתם, ה"לבד" מציין חוסר נוכחות של אנשים בדירה
עם קירבה גנטית אליי).
הנושא הזה מטריד אותי כבר שנים כי זה משהו
שאני מאוד רוצה בשביל עצמי, בתיכון כבר היה לי מספיק כסף בשביל לצאת מהבית
ואני לא זוכרת מה עצר אותי בסוף, אז the next best thing היה לבקש בצו
ראשון שירות כמה שיותר רחוק מהבית ובסיס סגור, ואז תוך חצי שנה מהגיוס כבר
התחלתי לחשוב ולתכנן איך אני עוברת לגור בדירה משל עצמי תוך 4 חודשים
מקסימום מיום השחרור, גם זה לא התרחש. הייתה עוד תוכנית, לעשות סמסטר ראשון
באוניברסיטה בבית ועד סוף הסמסטר השני מקסימום כבר לעבור לגור לבד,
והתוכנית הזאת התפוגגה מעצמה כי כשחזרתי מאותו טיול בארה"ב היה צריך לארוז
את אבא והחפצים שלנו לדירה החדשה.
אני שומעת כל מיני טיעונים בתוך
הראש - זה לא שהמגורים עם אבא מגבילים אותי באיזשהי צורה כי היחסים בינינו
יותר דומים ליחסים של שותפים לדירה מאשר מבוגר אחראי ומבוגר פחות אחראי.
אבל כבר מגרד לי לעזוב.
ואני יודעת, אני יודעת שזה ממש נוח
לגור עם אבא - לא צריך להתעסק עם תשלומים, לא צריך תמיד להכין אוכל, יש מי
שמכין לי סנדביצ'ים בבוקר ואם חסר לי משהו אני סוחבת אותו לשופינג. אני
מסכימה שנוחות היא טיעון מאוד חשוב, אבל זה טיעון פג תוקף אחרי כמות מסוימת
של זמן, ויש לי הרגשה שנגמר התוקף.
התחלתי לחשוב מה זה
אומר באופן מעשי, עברתי ברחבי הדירה כדי לנסות להעריך מה הנפח של הפריטים
שאקח איתי ומה אעשה עם השאר. הבעיה היא שפתאום דברים מוזרים מפחידים אותי,
למשל איזה מכונת קפה תהיה לי? זה ממש מטריד אותי כי אני לא רוצה לשתות נס
קפה. או שפתאום מפחידה אותי המחשבה שאני לא אדע איזה ממרחים לשים לעצמי
בסנדביצ'ים. אני לא יודעת מה עומד מאחורי זה כי אלו דברים שברור שאני
איכשהו אסדר.
אני עדיין בשלב שאני מחפשת רמזים לכל כיוון וההחלטה
האמיתית תתבצע ברגע שאפסיק לחשוב על זה כ"כ הרבה ואתן לתשובה איכשהו לצוץ
לי בראש.
| |
על מתמטיקה וחיות אחרות כמו שהומואים עסוקים בהומוסקסואליות שלהם, תלמידי מתמטיקה עסוקים במתמטיות
שלהם. הסיבה היא, שכמו הומואים, אף אחד לא מסביר באמת זה איך זה אמור
להיות, יש תמונות מהמדיה ומהחברים סביב, יש את איך שזה נראה, אבל כמות
האנשים שמבינים אותך יותר קטנה באופן משמעותי מכמות האנשים שלא מבינים אותך
(קבוצה הכוללת בין היתר: אנשים שלא שלומדים באוניברסיטה, אנשים שכן לומדים
באוניברסיטה אבל לא מתמטיקה, המרצים באוניברסיטה, תלמידי תיכון, תאילנדים,
חיילים, משפחה ועוד הרבה). אבל להומואים יש משהו אחד שאין לתלמידי מתמטיקה
- וזה הסולידריות הזאת שמאפשרת לכל הומו ולסבית שרוצים לדבר על הקשיים
שלהם למצוא אוזן קשבת בקלות ובאופן מקובל. אצלנו במתמטיקה, זה לא ככה.
האוכלוסיה שמגיעה ללמוד מתמטיקה היא של אנשים שמרגישים שהם חכמים ויכולים, כל זה עף ברוח לאחר הסמסטר הראשון (לראיה - הבלדה למיואשי המתמטיקה שכתבתי בקיץ). האמרה של אחד מהדודים שלי הוא שהדבר הכי חשוב שלומדים במתמטיקה בסמסטר א' זה צניעות.
בגלל שהפוסט שלי מתכתב עם נ00בה, עליי לקשר לפוסט האחרון שלה כדי לתת את הקונטקסט בו נכתב הפוסט הזה.
הטייק שלי הוא על התרבות של תלמידי מתמטיקה. לאור זה שאנחנו אוכלוסייה
נכחדת ולא מובנת, אני רוצה לספר קצת מהתצפיות האישיות השלי. צפיתי בסמסטר
א' של שנה א' פעמיים - פעם ראשונה כשזאת הייתה אני והסרטים שלי, פעם שנייה
בסמסטר שנגמר זה מכבר, כשהסתכלתי מלמעלה (literally, בכל כיתה בה התיישבתי
חיפשתי את הנקודה הכי גבוהה לשבת בה) על הסטודנטים החדשים והתנהגותם
החברתית וזה נותן פרספקטיבה ממש נוראית על הסמסטר הראשון שהיה לי.
בחיי שכשבאים לאוניברסיטה כולם נראים כ"כ חכמים. בהתחלה חשבתי שאני אהיה
בינונית פשוט כי אני עושה דו חוגי עם משהו שהוא לא מדע מדויק ובטח יש את כל
אלה החד-חוגיים שהם הרבה יותר מתמטיקה הארד-קור ממני. אז צדקתי, כי יש
הרבה אנשים שהם הרבה יותר הארד-קור ממני, ואני לא מתיימרת להתחרות עם אנשים
שמדברים מתמטיקה בתור שפת אם שנייה, אבל טעיתי כי אין שום קשר בין מספר
החוגים הנלמדים לבין העובדה שהפקולטה למתמטיקה לא מבינה את התלמידים שלה.
בסמסטר א' כולם מעמידים פנים שהם יודעים מה קורה, או שהם מתאספים בקבוצות
כדי לספק תמיכה מורלית אחד לשני אבל מה שקורה הוא שהם פשוט נותנים לעצמם
לגיטימציה חברתית ללהמשיך לא להבין. אני זוכרת מישהי שלמדה איתי בסמסטר א'
שישבה ליד מישהו וכל השיעור הוא אומר "אני לא מבין, אני לא מבין, אני לא
מבין..." ובסוף גם היא לא הבינה.
הביקורת שלי היא לא על זה שאנשים לא מבינים, גם אני לא הבנתי כלום בסמסטר
ראשון, אבל בגלל שזאת צרת רבים אנשים נוטים איכשהו להרגיש שזה המצב התקין,
כי אם אף אחד לא מבין אז בוודאי שאני בסדר. מה שקורה אח"כ הוא תופעה שאני
אכנה "שואת תקופת המבחנים הראשונה באוניברסיטה", שזה התקופה בה מקבלים את
כל הנכשלים (מה, רציתם פקטור על 70% נכשלים? כנראה שהתגוררתם ביוטיוב),
כולם נמרחים על הריצפה כמו הג'וקים מ Men in Black ואחוזי הנשירה יותר
גבוהים ממני (גובהי 1.64 לצערי). אנשים עוברים לפקולטה לחינוך, קולנוע,
ספרות... הם מתרחקים עד כמה שאפשר מהזוועה שעברה עליהם.
אלו האמיצים דיים ע"מ להישאר מגלים בדם יזע ודמעות את כל מה שאף אחד לא אמר להם בסמסטר א':
- לפני שניגשים לשיעורי בית, עוברים על ההרצאות. מוודאים שהכל מובן, אם
משהו לא מובן, עושים את מה שצריך עד שמבינים את זה - מחפשים באינטרנט,
ספרים, מורים פרטיים, שעות קבלה של מרצים ומתרגלים, מנסים להוכיח לבד. אין
טעם להתחיל שיעורי בית בלי זה. באמת.
- צריך ללמד את עצמנו איך להוכיח. העיקרון מאוד פשוט לאמירה אך דורש
הרבה מאוד עבודה עד לביצוע סביר - הוכחה פורמלית היא בעצם סדרת צעדים
(בשילוב של הגדרות, משפטים, אלגברה ואבחנות), שכמובן כל צעד צריך לנבוע
לוגית ממשהו (צעד קודם, הגדרה, משפט, אלגברה, אבחנה) ככה שהתרחש מסע
מהנתונים אל הדבר שהיה צריך להוכיח.
- אין צורך ביצירתיות יתר בהוכחות, צריך לפתח ארגז כלים שממנו שולפים כל פעם את מה שצריך ע"מ להוכיח
- לא נתקעים 4 שעות על תרגיל אחד. באמת שאחרי שעה וחצי כבר לא מתרחש בראש שום דבר חדש.
זה השלב שבו מחפשים עזרה, לכו לשעות קבלה של המרצים או המתרגלים, אני יודעת
שבכיתה הם נראים לא נגישים, אבל ברגע שתבואו לשעות קבלה שלהם (שזה משהו
שרוב האנשים לא עושים) הם ישמחו לעזור לכם. אני הסמסטר באיזשהו שלב הכנסתי
לעצמי למערכת את שעת הקבלה של המרצה לחדו"א ובאתי כל שבוע עם שאלות
עקרוניות ובקשות להכוונה בשיעורי בית. זה שחזרתי על הקורס הזה לא גרם לו
להיות קל, אבל זה שידעתי שיש לי פורום פתוח לשאול בו שאלות עזר לי להתגבר
על המכשולים. זה והספר של מייזלר, הלוא הוא התנ"ך של כל סטודנט למתמטיקה.
- רצוי כמובן להישאר עם הראש מעל המים כל הסמסטר, אבל אם זה לא קרה,
סדרי העדיפויות בעת הלמידה למבחן הם ככה: קודם כל להשלים את מה שלא הבנתם,
אח"כ לעבור על התרגילים מהשיעורי בית שלא הצלחתם (כדאי גם להציץ באלה שכן
הצלחתם, סתם כדי להיזכר בדברים שכן הבנתם once upon a time), ואז לפתור
מבחנים. המוני מבחנים. צריך איכשהו לפתח יכולת לזהות מה רוצה כל תרגיל (אני
מודה שאני עוד לא יודעת לעשות את זה באופן מושלם).
- כשעושים שיעורי בית, תסבירו לעצמכם כל צעד שאתם עושים (אני גם רוב
הזמן הסמסטר כתבתי את זה על השיעורי בית עצמם), זאת הכנה מצוינת לחשיבה
מבחנית בה בכל מקרה כדאי להסביר כל דבר שאתם עושים.
- אם נראה לכם שכולם חכמים ומבינים ואתם לא, אז הדבר היחיד שיש לי
להגיד על זה הוא - Don't. פשוט לא. אף אחד לא מבין, פשוט יש להם לגיטימציה
חברתית להתנהג כאילו הם מבינים אבל לא להבין באמת. עזבו אותם, יותר חשוב
להבין בעצמכם.
- אנשים שכששואלים אותם על תרגיל או שאלה מתחילים להסביר לכם ש"פשוט
עושים ככה וככה ואז יוצא ככה וככה" הם אנשים שיש להתרחק מהם - לא בטוח שהם
באמת מבינים והם סתם יגרמו לכם להרגיש טיפשים. תמצאו חברי לימודים שמאפשרים
דיון אמיתי.
- עם זאת, אין מנוס מלעבוד הרבה לבד. בסופו של דבר אם לא תדעו לפתור דברים לבד, שום קבוצת לימוד לא תעזור לכם.
- תשאלו שאלות. אם לא נוח לשאול בכיתה עקב זה שפתאום כולם מסתובבים
להסתכל עליכם לראות מי זאת הבחורה ששואלת שאלה, תכתבו אותן בצד ותשאלו בסוף
השיעור, בשעות קבלה, במייל, בחיים האמיתיים. עם זאת, אני ממליצה להתרחק
מאלה שבאים למרצה בשביל לשאול שאלות שלא קשורות לחומר הלימוד אלא לאיזשהו
משהו מתמטי שהם יודעים כי הם רחבי אופקים. כשאני רואה כאלה אני מדלגת
ושומרת את השאלה לזמן אחר, האנשים האלה לא עושים שום דבר טוב חוץ מאשר
לייאש את השאר. אבל זה חשוב לשאול באופן שאין מספיק מילים לתאר עד כמה זה
חשוב.
- כשיושבים בהרצאה במתמטיקה: אם למרצה יש רשימות שהוא שולח בpdf, אז אל
תתאמצו לכתוב כל פיפס ותשתדלו לעקוב אחרי הלוגיקה. אם יש חישוב שהוא דילג
עליו או חצי שני של הוכחה שהוא לא נתן, שבו על זה כמה דקות אחרי השיעור כדי
לייצר את זה בעצמכם. זה עוזר. אם אין רשימות, תנסו לסדר את זה ככה שתבינו.
בת'כלס תדעו איך הכי טוב לסדר רק אחרי סמסטר א' ואולי רק אחרי שנה א'.
- אם חשבתם שתוכנית לימודים כפי שהיא מומלצת בידיעון היא חובה, אז
תפסיקו לחשוב ככה. אני לא חושבת שצריך לקחת יותר מ3 קורסים בסמסטר ראשון
וזה בתנאי שאין לכם עוד קורסים מחוגים אחרים. אם יש לכם עוד קורסים, קחו רק
2 קורסים בסמסטר ראשון. עדיף לקחת 2 ולעבור מאשר לקחת 4 ולהיכשל בהכל.
- אם אתם חושבים שלכם זה לא יקרה, אז זה כן יקרה.
- אל תנסו בכלל לעבוד בזמן התואר. פשוט אל. גם לא משמרת אחת בסופ"ש. אולי שנה ג' אפשר לנסות, לא יודעת.
- הבינו שהציון 80 ומעלה שמור לגאונים מתמטיים.
הייתי אתמול בישיבה שהוזמנו אליה כל תלמידי חדו"א 1א של הסמסטר שהיה, ע"מ
לדון עם המרצים באיך לשפר את המצב. בסופו של דבר היינו 2 מרצים ו4 סטודנטים
(הייתי יצרנית האסטרוגן היחידה בחדר, ו2 מתוך הסטודנטים האחרים הכרתי
והייתי מופתעת לפגוש) ורוב הזמן הדיון היה ממש טוב.
ההצעות שלי היו כוללניות: הקורס צריך להיות צמוד לטקסט כלשהו (חוברת, ספר,
רשימות, לא משנה מה), צריך להראות לסטודנטים במהלך הסמסטר כמה וכמה פעמים
איך נראית הוכחה מפורטת כפי שצריך למבחן, וזה לא כולל הוכחות של משפטים,
צריך בחצי הראשון של הקורס לפרט על הלוח מעברים אלגבריים כי לא, אנחנו לא
באמת רואים את זה. מישהו אחר העלה את זה שחייבים בחני אמצע כדי שמבחן סוף
סמסטר לא יהיה פעם ראשונה שמקבלים פידבק אמיתי, ואחד אחר הסביר את המתכון
למידה שהוא הבין בדרך הקשה ואמר שצריך להעביר את זה. חשבתי שזה היה מעניין
שחוץ ממשהו אחד לא היה רעיון ששני סטודנטים שונים באו איתו, וזה מעלה בי את
החשד שיש עוד פרספקטיבות שלא קיבלו במה פשוט כי לא היה מי שיבוא לייצג
אותם.
###
אני עכשיו מחזירה את הפוסט אליי, לפן האישי. אני יודעת שכדי ללמוד מתמטיקה
צריך הרבה מאוד מוטיבציה וכל אחד מוצא אותה בדרכים אחרות, אז אני אספר על
שלי.
התשובות שלי לשאלה מדוע בחרתי ללמוד מתמטיקה משתנות עם הזמן, כי אני יודעת שאני לא באמת יכולה לתת תשובה מספקת.
הרבה לפני השחרור מהצבא כבר ידעתי שאני רוצה ללמוד בלשנות, לא ידעתי על זה
יותר מדי, רק ידעתי שזה קשור לשפה והרגשתי שאיזשהו אסימון מאוד חשוב נפל
ברגע שאמרתי לעצמי בראש שאני רוצה ללמוד בלשנות. בסופו של דבר החלטתי שאני
רוצה ללמוד בתל אביב, ואז גיליתי שאני צריכה לבחור חוג נוסף.
אין לי דרך מובנת לספר את הסיפור, אבל פשוט באיזשהו שלב ראיתי משהו שהיה
כתוב עליו מתמטיקה ביום הפתוח שבאתי אליו כדי לחפש חוג נוסף, והייתה לי את
התחושה הזאת של נפילת אסימון, וזהו. זאת הסיבה שהלכתי ללמוד מתמטיקה. הייתה
איזשהי תגובה פיזיולוגית פנימית בבטן שלי שלא קשורה למערכת העיכול, ולכן
הנחתי שזה האסימון השני שנופל.
הסיבה שאני עדיין במסלול הזה היא כרגע בעיקר כי אני לא מסוגלת לראות את
עצמי מסיימת תואר אחר. אני לא יודעת, זה לא שאני מקבלת ציונים מדהימים
במתמטיקה, הכל בין 60 (עובר במזל) ל67. את תשוקת הציונים הגבוהים אני מממשת
חלקית בחוג לבלשנות. הגישה שלי כרגע היא שיותר חשוב לי להבין את החומר של
הקורס ולדעת להשתמש בכלים שקיבלתי מאשר לקבל ציון גבוה, והאמת היא שמרגע
שאימצתי את הגישה הזאת הרבה יותר טוב לי באוניברסיטה. אני יוצאת מנקודת
הנחה שאני לא אהיה בחציון העליון של הציונים וזה בסדר, כי הכל איכשהו משרת
איזשהי מטרה לא ברורה שאני אגלה בעתיד.
שלא תבינו לא נכון, אני נתונה לייאוש כמו כל סטודנט אחר, פשוט בגלל שאני מתלבשת צבעוני הרבה יותר טוב לי.
| |
It's that time of the month again
יצא לי לקרוא כל מיני דברים על המחזור ההורמונלי החודשי ועל זה שזמנים שונים בחודש עשויים להביא לסדרי עדיפויות שונים. הדבר היחיד ששמתי לב אליו הוא שבערך פעם בחודש (וקשה לי לעקוב אחרי זה כי אני לא עוקבת אחרי המחזור) אני מרגישה צורך יותר גדול מהרגיל להרגיש שאני נראית טוב.
יש לי פרוייקט בתהליכים שאני קוראת לו Unexpected Self Portraits שמתנהל בסודיות מזה שנה ומשהו, במסגרתו אני מנסה לצלם את עצמי בצורה לא צפויה ככה שזה לא ייראה כמו פורטרט עצמי. יש לי יותר נסיונות מאשר הצלחות, אבל הנה כמה הצלחות (שבאופן טבעי הגיעו לתמונת הפרופיל בפייסבוק, אז כל חברי הפייסבוק יכולים לגלגל הלאה)
התמונה הזאת היא ההוכחה לכך שמזל שמעולם לא למדתי צילום באופן מקצועי לאורך זמן, כי עכשיו הבנתי שהגוש הכחול הענקי הזה שלוקח חצי מהתמונה הוא נפלא ואני אוהבת אותו. כמו כן, אני כבר לא מוטרדת מזה שלא נכנסתי כולי לתוך התמונה.

אותם מצעים, דירה אחרת. אני אשתדל להפסיק להצטלם במיטה. אבל זה כ"כ קשה עם עודף המצעים הצבעוניים והיפים שלי. חולשת הצבעים שלי היא בלתי נשלטת. ניתן לקרוא לתמונה זו "אומץ לב ללא כל השיער" (כלומר אני יותר אמיצה משמשון)

אם הייתי גוזרת את צדדי התמונה היא הייתה הרבה יותר חושנית, אבל אז גם היה הרבה יותר בולט הפוקוס הבעייתי לכן אני קוראת לה "כושי זה רק עניין של תאורה)

משהו מהתקופה האחרונה, אני קוראת לזה - הסיבה שפרחים צבעוניים הם יותר מעניינים מעיתונים רוב הזמן

התמונה האחרונה לא אני צילמתי, אבל אני חושבת שהיא מסכמת כ"כ טוב את השבוע האחרון שלי (טיפות אוזניים בכמויות וספרים בקינדל על הספה) שחייבים לכלול אותה:

בקיצור, יש לי עתיד. כמו כן, אני חושבת שהפוסט הזה צריך להיחשב רציני בחשיבותו כמו כל פוסט אחר, הנושא של מראה חיצוני הוא לא בהכרח שטחי. לראיה, הנה מספר שאלות שאני שואלת את עצמי לאחרונה (כרגע ללא תשובה): מה גורם לי להיות מוטרדת ממראה חיצוני? בד"כ כשזה קורה אני שומעת בתוך הראש הדים של אנשים לא מאוד חכמים. מה גורם לאנשים להעדיף צבעים מסוימים על פני אחרים? האם באופן תאורטי אפשר לגדל ילדים שמבינים מגיל צעיר שיופי לא באמת מקדם אותך בחיים, אלא אם כן המטרות שלך מאוד צרות אופקים? איך נפטרים משאריות האינדוקטרינציה לאידיאלי היופי והמיניות שנשארו אצלי? האם זה היה רעיון טוב לענות "אממ, אני אופה בבית לפעמים אבל זה לא יוצא משהו" לשאלה "יש לך רקע באפייה?" מצד מעסיקה פוטנציאלית (כנראה כבר לא)?
האם אנשים באמת עדיין יוצאים לדייטים או שזאת פיקציה? למה ז'אנר ה social commentary בעברית כ"כ מוגבל לנושאים ספציפיים? האם בפנטזיות אנחנו משחקים גרסא משופרת של עצמנו או גרסא נוראית של עצמנו? למה לא ידעתי עד השבוע ששנות ה20 וה30 בארה"ב היו שנים של מתירנות מינית, מי מסתיר את זה מאיתנו?
בתקווה שהסמסטר הקרוב יהיה פי 3 יותר טוב מהסמסטר הקודם, אני הולכת להמשיך את רוטינת הטפטופים.
| |
מיומנה של חוצנית
אחת הדברים שיצא לי לחשוב עליהם הרבה עוד מילדות זו השאלה - מה גורם לאנשים מסוימים להיות פופולריים?
בתור אחת שמעט מאוד פעמיים בחיי הרגשתי באמת שייכת (היו הרבה בערך-שייכת, כלומר שייכת כל עוד מדחיקים חלק ממני), הרבה ממה שאני יודעת על החברה האנושית בא מתצפיות כי אחרי נקודה מסוימת בכיתה ג' או ד' כנראה שהבנתי שאנשים פשוט לא מבינים על מה אני מדברת והתחלתי לשים לב בדיעבד לכל הדברים האלה שאני מפספסת שהביטוי הכי קרוב שאני יכולה לתת זה social cues, שזה מערכת התקשורת החברתית שכוללת הרבה יותר מאשר רק מלים: זה כולל תגובות ראויות למצבים מסוימים, להבין מתי זה הזמן להתחיל ולהפסיק לדבר, וכן הלאה.
בכל מקרה, נראה שאנשים פופולריים לא נתונים לאותם חוקים - אלא הם יוצרים אותם.
השאלה מדוע אנשים מסוימים הם פופולריים מעניינת אותי כי ממה שאני ראיתי זה לא בהכרח האנשים הכי יפים, הכי חכמים, הכי אמביציוזיים או הכי משהו אחר, גם הם לא בהכרח הכי מקושרים חברתית בהתחלה, הם עשויים לבוא לאותו מקום כמו כל אחד אחר אבל לבנות אימפריה חברתית כזאת תוך כדי שהם נהיים פופולריים.
אם זה נשמע לכם תיאור שמדבר על בי"ס בלבד, אז זה רק בגלל השימוש במונחים גרנדיוזיים שנכפה עליי פשוט כי אני לא מצליחה לחשוב על ביטויים חלופיים יותר כלליים שיסבירו למה אני רואה את זה בכל מקום.
יש הרבה ווריאציות שונות, אבל התהליך הוא כזה:
מגיעים כולם בבת אחת לאיזשהי סיטואציה לא ברורה חברתית - או שכולם הגיעו למקום חדש וכולם חדשים, או שהיה איזשהו מבנה חברתי שהתערער בעקבות עזיבה של האנשים הקודמים עליהם מתבסס המבנה החברתי.
מהסיטואציה הזאת מה שקורה הוא שתוך זמן מאוד קצר מישהו או מישהי מפגינים כמות מספקת של ביטחון עצמי ואז הם האנשים הפופולריים החדשים.
אני מניחה שקיימים מחקרים על הנושא הזה, לא שחיפשתי, אבל הכי מעניין זה פשוט לשחק עם זה. מאוד קל לשחק עם זה במקומות בהם יש קצב חילוף גבוה של אנשים, למשל בצבא או בעבודות זמניות כמו מלצרות, שאז ברגע שנותרתם "ותיקים" אז לא צריך אפילו להפגין כמות גדולה של בטחון עצמי ואנשים יפנו אליכם כסמכות לעניינים מקצועיים וחברתיים כאחד (כי בתור ותיקים אתם מכירים הכי טוב את המבנה החברתי, כביכול).
בבי"ס ובקורסים של הצבא (כולל טירונות), היכן שמתאספים הרבה מאוד אנשים ממקומות שונים, זה קצת פחות פשוט, כי לפעמים להרבה מאוד אנשים יש בטחון עצמי (אמיתי או מזויף, זה לא משנה) או שלכולם יש אותה כמות של בטחון עצמי בריצפה (נפוץ בטירונות) ואני חושבת שבמצבים האלה, מי שמצליחה להעביר היטב את המסר שהיא הכי מעניינת היא תהיה הפופולרית, ואת זה צריך בד"כ לעשות באמצעות סיפורים קולניים ואיזשהי אינטונציה מיוחדת שמגדירה את הסיפורים בתור מעניינים, כך שכולן מקשיבות גם אם הן לא חלק מהשיחה. כמובן שהבחורה הפופולרית צריכה לזהות את עצמה בתור מגניבה מסוג כלשהו.
צריך לעשות הפסקה רגע כדי להגדיר מה אני מתכוונת בתור "פופולריות" כי הדברים שנאמרים כאן הם פשוט מה שנשאר מהדיון ארוך השנים שלי עם עצמי. אפשר אולי לזהות את השימוש שלי במונח פופולריות עם אלפא, במובן של זכר או נקבת אלפא. אבל הבעיה שלי עם זה שזכר או נקבת אלפא זה איזשהו סטטוס ביולוגי אצל בעלי חיים (לפי מיטב הבנתי) שמשתנה רק עם זיקנה או עם פלישת אויבים או משהו כזה, ובסיטואציות חברתיות הסטטוס הזה הרבה יותר נזיל. בכלל קשה להגדיר את זה, אבל בכל מקום שתהיו תמיד מאוד קל לאתר אותם - את האנשים הפופולריים.
גם באוניברסיטה זה קורה, בצורה הרבה יותר מצומצמת כי, screw that, אנחנו ילדים גדולים שלא צריכים להוכיח שום דבר לאף אחד, אבל עדיין יש את האנשים האלה שפשוט בולטים בנוכחות שלהם ובמגניבות הנראית לעין שלהם, גם אם הם אידיוטים וגם אם הם מדברים שטויות.
אני לא יודעת איך להסביר את זה, יכול להיות שאנחנו באמת פשוט מחפשים מנהיגים בכל מקום אליו אנחנו מגיעים? או שיש איזשהו סידור חברתי בעל שורשים אבולוציוניים שדורש בחירת קבוצה עילית של אנשים בכל סיטואציה?
מעניין אותי תמיד האם האנשים האלה יודעים שהם פופולריים, האם זה איזשהי יכולת שניתנת לפיתוח ככה שבהרבה סיטואציות בחיים הם יהיו בצד הפופולרי של האוכלוסייה, או שהאם זה פשוט עניין של ניצול הזדמנויות?
תוספת עריכה: ידעתי ששכחתי משהו, רציתי להוסיף את מה שלמדתי מהניסיון שלי בעמדה הזאת. אני יכולה לספר רק על נסיוני בתור סמכות לא מאוד רשמית בבית קפה. מי שעובד בבתי קפה יודע שכל כמה זמן יש איזשהו גל עזיבות, יש כאלה צפויים כמו תחילת סמסטר אבל הרבה פעמים אנשים שהיו עמודי תווך ביחסי הכוח החברתיים פשוט עוזבים כי זאת עבודה שוחקת והולכים למקומות אחרים.
בכל מקרה, באופן טבעי, די מהר נהייתי "ותיקה" והתחלתי לשים לב ליחס השונה של אנשים כלפיי, אבל חלק גדול מהעניין היה שאנשים פשוט רצו תשובות, אני גיליתי שבמידת הצורך יש לי את הרוב המוחלט של התשובות ולכן באופן טבעי החלקתי לתוך התפקיד, וגונבה שמועה לאוזניי שמבין האנשים "הסמכותיים" אני די סימפטית. (כן כן, אני וסימפטית באותו משפט)
אגב זה לא הכרחי בסיטואציה הנתונה שותיק הוא סמכותי, היו אנשים פחות ותיקים ממני שנהיו "סמכותיים" (זה גרסת מקום העבודה לפופולריים) לפני אנשים אחרים שהיו יותר ותיקים ממני. כלומר יש פה איזשהו עניין של הפגנת בטחון עצמי ולקיחת הזדמנויות.
| |
החיים קשים ואנחנו מתים, אבשלום
אני הולכת להסביר בפירוט למה מעצבנת אותי התשובה "נו, היו לו\לה חיים קשים" על כל האשמה בדבר היות אותו אדם דוחה ומגעיל בשלל צורות. אני שומעת את זה הרבה, בתרבות (או לפחות מה שאני מכירה) יש איזשהי סלחנות (שמתבטאת בזה שמבליגים למישהו על זה שהוא מעצבן ודוחה במקום להגיד לו את זה כדי שישתפר) כלפי אנשים עם סיפורי חיים קשים.
עכשיו אני לא אגיד שזה לא נכון שיש לאותו אחד חיים קשים, אבל הנה כמה בעיות עם השימוש בזה בתור תירוץ ללהיות חרא בן אדם:
- מה זה בדיוק "חיים קשים"? שמעתי את המונח הזה בהקשרים של אנשים שעברו קטסטרופות לא נורמליות ובהקשר של ילדים שההורים שלהם גרושים או לא נתנו להם מספיק תשומת לב או אנשים בודדים. אם "חיים קשים" היה תירוץ רק לרמה מסוימת של קטסטרופה ומעלה אז מילא, אבל זה לא עובד אם משתמשים בזה על כל דבר, במיוחד שזה חלק מהחיים. מה שמוביל אותי לנקודה הבאה -
- החיים חרא. כן, החיים הם קשים ומעצבנים וטיפשיים. לראיה: אנחנו נולדים, ואז פתאום צריך ללכת לגן והגננת מנסה ללמד אותנו נימוסי שולחן לא הגיוניים, ומגיעים לבי"ס ויש ילדים שחושבים שמגיע להם הכל, ורוב הילדים לא מבינים כלום מהחיים שלהם וככל שעובר הזמן הם נהיים יותר ויותר חארות ואין איזשהי נקודה פלאית בה בי"ס נהיה מקום בסדר להיות בו, זה פשוט שעם הזמן מוצאים מקומות לברוח אליהם. אפילו בצבא אנשים לא באמת מתבגרים, הם סתם מתחילים ללבוש ירוק. אח"כ הולכים לעבוד ולאוניברסיטה ואם אין לך דברים חיוביים להגיד לעצמך אז נדפקת כי הכל הולך לייאש אותך. אז כל זה ממש ממש חרא וזה עוד בלי כל הטרגדיות האישיות על הדרך. לכן לכולנו יש חיים ממש ממש חרא (כי אם אתם לא סובלים בבי"ס יותר מדי כנראה שאתם מהילדים האלה שחושבים שמותר להם הכל והולכים להיות לכם חיים מלאים בחרא מסוג אחר) ולכן זה לא תירוץ, אם העובדה שהחיים שלך דרעק נותנים לך לגיטימציה להיות איכסה של בן אדם אז בתיאוריה כולנו היינו צריכים לגדול להיות סוציומטים מטומטמים שעושים דברים מפגרים בשביל הכיף, למה לא? אנחנו יכולים! אבל עובדה שלא כולם כאלה.
- בבסיס התשובה הזאת עומדת איזשהי הנחה לא ברורה שהאדם חסר אונים מול נסיבות חייו. תנו לי לסכם את עמדתי כך: בולשיט. אבל בכל זאת אפרט, אני יודעת שהרבה אנשים מסתובבים וחושבים שהם חסרי אונים מול נסיבות החיים כי אף אחד לא אמר להם שגורלם בידם (או לפחות גורלם המנטלי-מחשבתי-נפשי-וואטאבר). זה כמו שבגיל ההתבגרות כשניסיתי להסביר למה ההורים שלי ככה "מרשים לי הכל" - עצמאות היא לא משהו שמקבלים (מההורים, מהמורים או מהחברה), זה משהו שלוקחים. בדומה, עצמאות מחשבתית היא לא משהו שמקבלים, היא משהו שיוצרים. אם לא ידעת שיש לך את היכולת לחשוב בעצמך, אז כנראה שזה לא היה משהו שרצית לעשות, צר לי אך זאת האמת. להיות חסרי אונים זה עניין של החלטה, אז אם זאת ההחלטה שמישהו קיבל (גם אם באופן לא מודע), זאת הסיבה שהוא כזה דוחה, ולא "נסיבות חייו" מולן הוא חסר אונים.
- המשך הנקודה הקודמת על חוסר אונים - אוקיי, אני לא חיה בוואקום, אני גדלתי בחברה הישראלית כמו כל אחד אחר, והאמת היא שזה לא היה כזה קשה להגיע למסרים של "תהיו עצמכם!", זה היה בשפע בערוץ הילדים ובדיסני. הצעד הראשון בלקיחת המסר הזה ברצינות הוא לחשוב "אז מי זה אני-עצמי?" ואי אפשר לתת לזה תשובה אמיתית בלי להגיע איכשהו למסקנה שיש גרעין של עצמיות שלא תלוי באנשים אחרים ושזה הדבר שצריך לשים אליו לב. כמובן שה"תהיו עצמכם!" הזה גורם להרבה אנשים להרגיש שזה בסדר להיות חארות כי "זה האני האמיתי! אתם צריכים לקבל את זה!" אבל אין מצב שהם באמת חשבו לעומק על הנושא אם זאת המסקנה אליה הגיעו. אין לי בעיה לקבל מסקנות שונות מאוד משלי, אבל אם הגעת למסקנה שזה בסדר להיות אידיוט בשם האינדיבידואליזם, אז לצערי פיספסת את הפואנטה.
אין לי בעיה לקבל את זה שיש אנשים אידיוטים בעולם, אנשים שחושבים שהכל מגיע להם, אנשים שדורסים אחרים בשם האינטרסים שלהם, שעושים כל מיני שטויות - אבל אם מישהו יגיד לי "היו לו חיים ממש קשים" אני הולכת להתחיל לפרט את כל הקשיים שהיו לי בחיים ולהגיד שאם כך גם לי יש תירוץ מצוין להתנהג בכל צורה שאבחר, ושאני מתחילה מעכשיו.
תוספת עריכה: בקשר לנקודה על חוסר אונים של אדם מול נסיבות חייו - אני לא מתכוונת שאפשר למנוע מכל הדברים הרעים לקרות, אבל אני אומרת שאפשר להתמודד עם זה בהרבה דרכים, ולא כולן כוללות יחס מגעיל לסביבה.
| |
מהפכת הספרים האלקטרונים
עולמי נרעד מסיבות אחרות לגמרי ממה שהולך שם בחוץ אבל אין סיבה שלא אכתוב על זה.
למרות כל האנטי שהיה לי ליום הולדת, קיבלתי את המכשיר הכי מגניב שהכי לא חשבתי שאתחבר אליו - Kindle - קורא ספרים אלקטרוני.
הנה כל הסיבות למה לא: ספר אלקטרוני לעולם לא יוכל להחליף ספר פיזי! זה לא ירגיש אותו דבר! איפה החוויה של ללכת לחנות לחפש ספר מעניין?!
הנה סיבות למה כן: לא צריך לבחור ספרים לקחת בתיק לפי משקל וגודל כי הקינדלוביץ' לא תופס נפח ולא שוקל כמעט, יש לי את כל הספרים שאני רוצה איתי בכל זמן,אפשר לקרוא ולהחזיק את הקינדל רק עם יד אחת, המכשיר ממש, אבל ממש יפה, הספרים מגיעים ממש מהר מרגע הקנייה, יש מבחר כ"כ גדול של ספרים באינטרנט וספרים שנכתבו ע"י אנשים שכעת מתים עולים קרוב לכלום, והכי טוב - לא צריך ללכת לחנות ספרים.
זה הזמן להודות - אני לא באמת אוהבת חנויות ספרים. תמיד יש יותר מדי מכל הדברים שלא מעניינים אותי ומעט מדי ממה שעשוי לעניין אותי, אני לא תמיד יודעת איפה למצוא דברים וגם אם יש לי זמן וסבלנות, זה לא באמת כיף להסתובב ולקרוא סינפסות של ספרים. זה עושה לי כאב ראש ואני יוצאת עצבנית.
עד בוא הקינדל תפריט הספרים שלי היה מורכב ממעט הספרים שכן הצלחתי למצוא בחנויות בארץ (זה קשה, אני לא אוהבת תרגומים ובד"כ ספרים באנגלית יד שנייה בארץ זה בעיקר ג'ון גרישם והלן קלרמן משום מה), ספרים שמצאתי בחנויות בחו"ל, והזמנה מרוכזת של ספרים מאמאזון שאמא שלי עושה פעם בשנה.
מתוך השלושה, החוויה הכי חיובית היא לחפש ספרים באמאזון - מתחילים עם הספרים מהשנה שעברה שאהבתי במיוחד, או שנה לפני זה, ומסתכלים ברשימות של הספרים השונים הקשורים לספרים האלה. ככה הגעתי לספר Female Chauvinist Pigs, שאני מחשיבה כאחד הספרים הכי רלוונטיים שקראתי בתחום הספרות הפמיניסטית.
אני חייבת לספר משהו על תחום הספרות הפמיניסטית - הגעתי למסקנה שהיא לא מעניינת אותי בכללותה, אבל לא מהסיבה שהתיאוריה משעממת, אלא שאני מחפשת את הרלוונטיות אליי וזאת הסיבה שלא עניין אותי בזמנו לקרוא את "המין השני" של סימון דה בובואר.
עד הטיול לארה"ב שהיה לפני כשנה וחצי לא קראתי יותר מדי דברים בנושא - קראתי כמה historical accounts ואת האוטוביוגרפיה של בטי פרידן (אחת המייסדות של הפמיניזם האמריקאי) ולמרות שהיה מעניין, לא מצאתי בהם שום דבר שממש שינה את עולמי. ואז בטיול מצאתי את הספר Cunt, כי נכנסתי לברנס&נובל והסתובבתי קצת ואיכשהו הגעתי לספר הזה ולא ידעתי על מהו אבל ישר הייתה לי תחושה שהוא צריך לבוא איתי וזה באמת שינה את החיים שלי בכך שהבנתי שפמיניזם הוא גם עכשווי, יש עולם שלם שלא נחשפים אליו אם נשארים רק עם ההיסטוריה, ובנוסף בעקבות הספר החלטתי להפסיק להיות נבוכה מלדבר על מין והנושאים הקשורים.
אני לא יודעת אם אני חוזרת על דברים כי הרבה זמן לא קראתי את הארכיון שלי אז אני מקווה שאני לא משעממת, אבל כל הפסקה הזאת הייתה כי עכשיו עם הקינדל נפתח בפניי עולם חדש של אפשרויות - לא צריך לחכות לספרים פעם בשנה ושאר הזמן להרגיש את האונס המנטלי של חנויות ספרים.
אני חווה איזשהו היפר, כי אני מסוחררת מהאפשרויות - פשוט להחליט איזה ספרים אני רוצה ומייד יהיה לי אותם בקינדלטון הנהדר הזה.
בחיי שאין לי בעיה שהוא יחליף את כל הספרים שיש לי, אם רק הייתה אפשרות טרייד-אין כזאת הייתי מחזירה לאמאזון את כל הספרים בתמורה לגרסאות אלקטרוניות (בהנחה שלא היו מעורבות בזה הוצאות נוספות).
אז היום חיפשתי עוד ספרים של אריך פרום, קראתי את The Art of Loving אבל המשפט הזה הרבה יותר פשוט ממה שהוא נשמע - רק בפעם השלישית שהתחלתי לקרוא אותו מההתחלה הצלחתי לסיים, וגם זה עם הרבה הפסקות להרהור פשוט כי סוג הרעיונות והחשיבה היה זר לי לחלוטין. אני כעת חוככת בלקנות ספר אחר שלו שנקרא The Pathology of Normalcy וכבר הורדתי את הדוגמית בחינם, אבל הקושי שלי עם ההחלטה נובע מזה שפתאום יש לי תחושה שאולי את הספר הזה ספציפית עדיף בגרסתו הפיזית, אולי כי כנראה הוא גם יהיה קשה לעיכול ואצטרך שוב לעבור את התהליך המייגע של לקרוא כמה פרקים, לעצור ולהתחיל מחדש כמה חודשים אחרי זה.
לא שאני מתלוננת, כן? אין לי בעיה לעזוב ספרים משעממים. פשוט לקרוא ספרים שקשורים לפסיכולוגיה וכו' זה אתגר ואני מנסה לחשוב למה האתגר גורם לי לרצות שיהיה לי את הספר באופן פיזי, כי עכשיו בכלל קטן הסיכוי שספר פיזי כלשהו אי פעם יצא מהבית.
טוב, הערה מנהלתית לסיום היא שהיה פה אתמול פוסט שהיה אמור להיות המשך הדיון ביני לבין עצמי בנושא של דימוי גוף אבל אחרי לילה שינה הגעתי למסקנה שלא חידשתי שום דבר ולא הוספתי שום דבר מעניין (ובעיקר כתבתי על נושא השערות ברגליים שהוא די חרוש) לכן הורדתי אותו לטיוטות. סליחה על המייל המיותר למנויים. זהו.
| |
| כינוי:
דניאל קינמון בת: 38
|