Saving the world, one cookie at a time.

יש לי בד"כ שני ספרים בתהליכי קריאה - אחד במיטה לפני השינה ואחד לרכבת (בשבועיים האחרונים לא הייתה לי רכבת ולכן הספר השני נרקב בתיק כמו סנדביץ' עזוב (מה גם שהיותו ספר מיסטיקה לא עזר לו ביצירת האמון ההדדי בינינו).

לאחר שבפעם האחרונה שנשאלתי מה אני קוראת לפני השינה ואמרתי "על איידס" הגעתי למסקנה שצריך לעשות הפסקה מהעניין הזה של לקרוא מחקרים לפני השינה כי זה חוצה קו אדום חברתי כלשהו, ופתחתי ספר קריאה, אבל הוא מרדים אותי כ"כ מהר, כנראה כי עובדות אמפיריות על העולם מעט יותר מעניינות מעולמו הפנימי של מישהו שלא קיים.

הבעיה בקריאת ספרים עלילתיים (וכאן יש התכתבות מסוימת עם הפוסט האחרון באנטי-סצינה פלוס קמצוץ מהדיון בנושא שהתרחש כאן אתמול) היא שהרבה פעמים הם לא מספקים את מה שאני רוצה - אני קוראת ספרים עלילתיים כי אני רוצה לראות עולמות אחרים בהם העתיד יותר טוב, אני רוצה לדעת שזה אפשרי שיהיה בסדר. כשאני אומרת שיהיה בסדר אני לא מתכוונת למשפחה וילדים וקריירה, אני מתכוונת לשקט פנימי, כזה שקיים אחרי כמה התמודדויות רציניות ומצליחים לאסוף מספיק ידע בשביל לדעת מה לעשות בכל מצב (כולל ללכת לחפש עזרה, כן? אני לא עד כדי כך מגלומנית בשביל לחשוב שמתישהו אני אדע הכל).

עוד באוקטובר כתבתי כאן על הדיכאון שאופף אותי, זה לא נפסק, זה פשוט עבר שינוי צורה ועכשיו אני קוראת לזה הבורג המשוחרר שלי.

כיוון שאני עכשיו אומרת גם דברים שלא נעים להגיד - זה קשור בין היתר לזה ששני ההורים שלי הסתדרו, לאבא שלי יש חברה חדשה ועכשיו אני סוף כל סוף פנויה להתפרק ולאבד את הברגים או ה marbles או איך שלא תקראו לזה. אמנם ראיית העולם שלי נבנתה באופן לוגי פחות-או-יותר, אבל לפני משהו כמו שבועיים-שלושה כל זה עף מחוץ לחלון. קשה לי להסביר מה בדיוק קרה, בעיקר כי רוב ההתרחשויות היו בתוך הראש ולא בעולם החיצוני, שכן המשכתי ללכת להרצאות ותרגולים, המשכתי לעשות שיעורי בית בכל רגע אפשרי, הלכתי לישון בערב (בעצם לילה) וקמתי בבוקר וכן הלאה. התרחשויות בעולם הפנימי מטבען קשות לתיאור, כי מה שיש לי בראש זה איזשהו עץ מסועף ביותר של נושאים שאני מתדיינת בהם עם עצמי, והשיחה שלי עם עצמי במחשבות בד"כ לא בעלת סדר ליניארי - יש קפיצות מנושא ראשון לשני, לשלישי, חזרה לראשון, עוברים לרביעי, חזרה לשלישי וכן הלאה ע"פ אסוציאציות רגעיות. (זה אגב, עוד אחד מהדברים שאני לא יודעת בוודאות האם יש עוד אנשים שעושים את זה).

מתי בדיוק התרחש אובדן הבורג? קשה לומר. פשוט הייתה נקודה כלשהי בזמן שלפניה הייתי מדוכאת אבל עדיין הייתי במסגרת השיקולים הרגילה שלי כפי שבניתי אותה במשך הזמן, ולאחריה הכל התחרבש והפסקתי לחשוב או לעשות דברים בצורה לוגית (הדוגמא הממשית היחידה שיש לי כרגע היא לא בדיוק חוקית אז פשוט אסביר את העיקרון שנפגם: עיקרון לקיחת הסיכונים שלי אומר שעושים משהו מסוכן במידה שהתוצאות של טעות קטנה בביצוע הן לא נוראיות מדי, כלומר ניתן להתמודד איתן באמצעים סבירים. מה זה אמצעים סבירים? לא יודעת, אבל לא טיפול נמרץ).

בהתחלה היה לי קשה עם האימפולסיביות המתפרצת ואז הגעתי למסקנה שכנראה זה אומר שצריך לשחרר קצת ופשוט להשתדל לא לעשות יותר מדי שטויות ולבצע בקרת נזקים מדי פעם.

כחלק מזה, התחלתי לקרוא את הספר Women Who Run With Wolves, שזה ספר ששייך לקטגוריית המיסטיקה ולא סתם - מטרתו ללמד אותנו להתחבר לאישה הפראית הפנימית שלנו, האישה האינסטינקטיבית, העירנית, התוקפנית והמגוננת בו זמנית ששייכת לכל מחזורי החיים, בעלת מיליון שמות שגרה ב Desert of the psyche או ב Psychic forest או לא זוכרת איזה עוד סביבות מחיה יש לה (לא הבנתי עדיין אם זאת רק אחת שגרה בכל המקומות האלה, האם היא עושה סבב בין הבתים השונים שלה, או שיש לה נציגה בכל בית או מה..). אז התחלתי לקרוא את הספר הזה, ומההתחלה זה הדיף ניחוח חזק של בולשיט אבל בגלל ההבטחה לחבר אותי עם האישה האינסטינקטיבית הפנימית החלטתי לבלוע את הצפרדע ולהמשיך לקרוא, אולי אגיע לאיזשהי פיסה של משהו שתסביר לי מה לעזאזל התרחש (הביטוי "אובדן הבורג" מתאר משהו בלתי ניתן להגדרה הרי) או אולי אמצא משהו שיגרום לי להבין מה אני צריכה לעשות כדי לחזור לעצמי או לפחות להחזיר את עצמי לאיזשהי מסגרת ניתנת לחיזוי.

הכל היה בסדר עד הפעם הראשונה שהיא כתבה משהו על איזשהו משהו ש"כל הנשים  מבינות למה.." ואני לא הבנתי למה. אמרתי, בסדר, אולי תהיה תשובה בהמשך. לא הייתה תשובה עדיין. בפעם השנייה שנאמר משהו על זה שנשים תמיד חופרות באדמה כי הן מחפשות את האישה-זאב הזאת כבר הרגשתי שדי, זה פשוט לא קשור אליי בשום צורה, אני לא אוהבת להתלכלך בבוץ בכלל ואני שונאת להתעסק עם עציצים וקקי של בעלי חיים (בני אדם נכללים בקטגוריה זו). אז עכשיו מעמדו של הספר מתדלדל ואני ממשיכה רק אם אני במצב שאני פשוט צריכה מילים ומשפטים לרוץ עליהם בהיסח דעת.

יש לי דוד שאוהב לטעון שהדור הצעיר כבר לא מרדן כמו פעם. הוא טוען שאנחנו לא פרועים מספיק, לא חתרניים מספיק, לא קופצים על העולם עם זרועות פרושות מתוך ידיעה שיהיה בסדר.

תשובתי היא ארוכה מכדי שיהיה אפשר לתת אותה סביב שולחן האוכל, אך אלו טענותיי (ההתייחסות כאן היא אליי בלבד, אולי גם לבני משפחה מורחבת נוספים אך לא ניהלתי שיחה בנושאים אלו עם אף אחד מהם):

בואו נביט רגע בהורינו כדי להבין מי הסמכויות בהן עלינו למרוד. תחת מי עליי לחתור - תחת הורים שהבריזו מבי"ס בשביל ללכת לים? שבעצמם ניסו סמים? תחת דודים שיכולים ללמד אותנו דבר או שניים על חתרנות פוליטית?  תחת אנשים שבעצמם חיים בשולי המיינסטרים?

ההורים שלנו הם ילידי שנות ה60 - כשהייתי בת 12 אמא שלי אמרה לי שאם אני רוצה לנסות סמים היא רוצה לבדוק שהם מאיכות טובה אז סמים נפסלו בתור אמצעי למרידה בסמכות. האלכוהול נמצא בבית והוצע לנו לטעום ממנו בחופשיות מאז ומתמיד, אז גם זה ירד מהרשימה. הדעות שלהם ליברליות מדי בשביל שיהיה אפשר לצאת כנגדם - הם מאמינים בחופש הביטוי ומקבלים גם דעות אחרות, אז אי אפשר אפילו להצביע למפלגה היריבה כדי ליצור תסיסה.מוזיקה רועשת לא מרשימה אותם, גם להם היה את השלב הזה.

כלומר, ההורים שלנו עשו הכל - מה כבר אפשר לעשות שירשים אותם שאנחנו באמת נגדם? פלא שהתייאשנו והתפנינו לעיסוקים שלנו?

כיום, כדי למרוד באמת, צריך לעשות דברים הרבה יותר גרנדיוזיים ממה שהיה צריך לעשות פעם וזה לא תמיד מתאים לנו, הדור הצעיר.

גם ככה יש מאיתנו הרבה ציפיות - סה"כ אנחנו הדור הראשון שגדל עם מחשבים ואינטרנט. איך כבר אפשר למרוד? גיליתי שכל פעם שניסיתי למרוד זה בסופו של דבר פגע רק בי - אם ניכשל בלימודים זה פשוט נהיה אח"כ יותר משעמם ונורא להיות בבי"ס, אם נברח מהבית לא יהיה לנו אינטרנט, אם נלך למקומות שאנחנו לא מורשים ללכת אליהם אח"כ פשוט נגלה שזה באמת היה רעיון לא טוב.

ניסינו לנצח אותם באמצעות כיבושים מיניים - אני באופן אישי גיליתי שמין בגיל צעיר יוצר דיסוננס כ"כ גדול שאח"כ העדפתי לוותר על כל העניין. 

ניסינו לנצח אותם בעזרת עיסוק חברתי נרחב במטאל ומד"ב - מסתבר שהם תומכים בזה.

ניסינו לנצח אותם עם התעלמות מוחלטת מהסמכות שלהם - מתברר שהם צפו את זה מראש ושחררו אותנו לדרכנו.

ניסינו לנצח אותם אותם עם שתיקות רועמות - זה הדבר היחיד שעבד.