Saving the world, one cookie at a time.

אני חושבת שהגעתי לשלב הבא של הניחושים בשאלה "מה זה אומר להתבגר?". אני יודעת שיש אנשים שאצלם להתבגר זה אומר בין היתר להתנתק מההורים לפחות מהבחינה הרגשית, לכן חשבתי שהתבגרתי לפני המון המון זמן. אבל עכשיו אני מוצאת את עצמי לאחר מספר לא מבוטל של שנים שבהם התאמצתי לטפל בכל הבעיות שלי בעצמי, עכשיו אני פתאום פונה להורים שלי עם הבעיות.

אולי כי עכשיו אני לא יודעת מאיפה זה מגיע, כבר מספר שבועות שאני פשוט עצובה. אני לא יודעת איך להגדיר את זה, אין לזה סיבה, כל סיבה שאני מוצאת נשמעת כמו סתם תירוץ שהודבק מלאכותית לסיטואציה. זה לא עצב דרמטי במיוחד, אולי בגלל זה היה קשה לשים לב בהתחלה. זה לא שאני רוצה למות, זה לא שאיבדתי את טעם החיים, לא הפסקתי לצחוק כשדברים מצחיקים אותי, אבל כל שאר הזמן זה שם. הסיבה שאני משייכת את התהליכים האחרונים לקטגוריה התבגרות היא שאיכשהו כנראה שנמאס לי לחפש פרטיות בשביל להיות עצובה ויצאתי עם זה לאוויר העולם.  סיפרתי לאמא שלי על הבועה השקטה הזאת שמפרידה ביני לבין שאר העולם ואפילו מצאתי את עצמי בוכה בחופשיות מסוימת (שזה הישג לא מבוטל יחסית לשנים קודמות) אפילו שלא הייתי לבד.

אין לזה איזה סיבה שאפשר באמת להצביע עליה, ואני לא יודעת אם זה חוסר איזון כימיקלי או סתם כל הדמעות שהדחקתי במהלך השנים האחרונות שחוזרות עכשיו כי כמו אנרגיה כמות הדמעות בעולם נשארת קבועה ולכל טישו צריך להיות שימוש.

אני מקשרת את זה בכל מקרה לאיזה חוסר איזון פנימי ונראה לי שזה הזמן להציג את דרך ההסתכלות החדשה שלי על עצמי, והיא באמצעות המונח Equilibrium. אם אני לא טועה בכימיה המשמעות היא איזון של משהו כמו מערכת אטומים או כימיקלים. אני מסתכלת על זה בתור הגרסא לכל תורות הניו-אייג', כי צריך להאמין במשהו בעולם.

אז אני מאמינה באקוויליבריום - זה אומר שצריך לאזן את השוקולד מול הירקות ואת הקפה מול המים. זה לא אומר להשוות כמויות, זה אומר איכשהו להרגיש כמה צריך מכל אחד. אני לא מגבילה את עצמי מבחינת מאכלים, אני מגבילה את עצמי מבחינת כמויות עודפות. אבל האקוויליבריום זה לא רק הפיזי זה גם הנפשי, זה להפסיק לחשוב שצריך להרגיש משהו מסוים או אחר ופשוט לתת לתחושות והרגשות להתקיים ברוגע לצד מחשבות רציונליות וטיעונים לוגיים כי הם לא סותרים אחד את השני.

אז מצד אחד במסגרת האקוויליבריום נשמע לי די סביר שאני אבלה קצת זמן בלהיות עצובה, אבל בכל זאת, זה פשוט לא כיף. אני מרגישה שאני יכולה לשבת על מדרון דשא ולבהות בעולם זז סביבי כל היום.

אני מרגישה לבד, לא כי יש סביבי פחות אנשים, אלא כי אני איכשהו לא מצליחה לתקשר מעבר לכמה מילים עם רובם. כלומר, אני בטוחה שאם הייתי מתאמצת הייתי יכולה למצוא נושאי שיחה, אבל אני לא סובלת תקשורת מאולצת ומעדיפה לוותר על פני ליצור שיחה כזאת.

מה שטוב באקוויליבריום זה שאין לי איזה משהו ספציפי להגיד עליו, זה העיקרון הכללי של לאזן את כל מה שלא מאוזן איכשהו. אולי אחרי שהייתי מאוד חברותית לתקופה מאוד ארוכה פשוט צריך תקופת צינון מהעולם.

לפני כמה ימים אמא שלי אמרה בהקשר מסוים שדפוסים במערכות יחסים אפשר לשבור, בתנאי שיודעים מה הדפוסים. זה היה לא מזמן אז עוד לא סיימתי לעכל את זה מחשבתית, אבל היה לי ברור למה זה מתייחס מבחינתי.

עוד לא הצלחתי להגדיר מה גורם לדפוסיות של מערכת יחסים או מה זה בכלל דפוס במערכת יחסים (שזה לא אותו דבר כמו דפוס של מדדים כמותיים כמו תדירות ואורך הפגישות) אז בינתיים אני יכולה להציע משהו יותר אינטואיטיבי ולא מוגדר היטב - מערכת יחסים דפוסית היא מערכת יחסים עם איזשהם דפוסי התנהגות (משותפים בצורה כזאת או אחרת) שאיכשהו מכסים על איזשהי אמת שקיימת מתחת לפני השטח (האמת הזאת היא לא בהכרח משהו נורא, היא פשוט משהו שלא מדברים עליו ולא מכירים בקיומו באופן פעיל\מודע).

דפוסי התנהגות יכולים להיות צורות תקשורת מסוימות, כאשר הכוונה היא לא מדיום השיחה (טלפון, אינטרנט, פנים-מול-פנים) אלא התוכן של השיחה. למשל, אם נושאים רציניים יכולים להגיע לדיון רק בצורה של בדיחות סרקסטיות, זה דפוס.

יכול להיות שדפוסי התנהגות הם איזשהו מעגלים בתוך המערכת יחסים - נקודת התחלה, המשך, התכנסות לנקודת סוף, וחזרה לנקודת התחלה.

בכל מקרה, אם נחזור לעניין הראשוני - אפשר לשבור דפוס, בתנאי שיודעים מה הוא ומה החלק שלי בדפוס הזה. אם אני לא אשחק את התפקיד שלי במשחק הזה, הדפוס בהכרח יישבר.

אולי יהיו לרשומה הזאת פרקי המשך אם יתווספו תובנות.