Saving the world, one cookie at a time.

נהיה לי קשה לכתוב כי נהיה לי יותר ויותר קשה להסביר כי דברים משתנים לי משבוע לשבוע.

באמסטרדם הייתי אחת וחזרתי אחרת, נמנמתי שבוע וקצת ועכשיו התחיל הסמסטר ואני מרגישה שונה לגמרי עכשיו, כאילו שיש לי עכשיו סט אחר לגמרי של אינסטינקטים וסדרי עדיפויות, פתאום החלטות שעשיתי לפני שבוע נראות לי לא לעניין, מה גם שאני מרגישה כאילו אין לי את היכולת להחליט החלטות יותר, שזה דבר די בעייתי כי בלי היכולת להחליט אני מאבדת אחוז ניכר מהיעילות שלי בעולם.

כשחזרתי הבייתה מנתב"ג ידעתי שמשהו השתנה באופן מהותי בזמן שלא הייתי, התברר מאוחר יותר שצדקתי והתחלנו (אני ואבא) להיכנס פתאום לשיחות יותר מעמיקות ועקרוניות. אחת השיחות הייתה על זה שהוא רוצה שאני אלך לפסיכולוגית או מטפלת מסוג כזה או אחר. (הוא אמר מטפל או מטפלת, אני אומרת מטפלת, תקראו לי gender-biased אבל איך  בדיוק אני אמורה לדבר על דברים כמו הפחד חדירה שלי עם גבר?) יודעים מה, אני סוגרת סוגריים ומוציאה את הפחד חדירה שלי מהארון - כיוון שבוודאות אין מצב שאני היחידה עם העולם מוכה-אונס שלנו בוודאי יש עוד בנות שמרגישות מפגרות כמוני, שכל פעם אומרות "כן, צריך לעשות עם זה משהו ולהתגבר על זה" ומפה לשם השנים עוברות ושום דבר לא מתרחש.

משיחות שהצלחתי לנהל פה ושם עם חברות, המסקנה היא "פשוט לעשות את זה" איכשהו, כמו שמטפלים בפוביות על ידי חשיפה לגורם המפחיד. גם זה די נורא.

זה מזכיר לי את עניין הסנדלים - לאלו שלא מכירים אותי אישית לא ידועה העובדה שיש לי בעיה עם סנדלים. חוץ מזה שאני מידה 41 מה שאומר שאין לי כמעט סיכוי למצוא סנדלים יפות במידתי, אני גם לא יכולה\רוצה ללכת על עקבים, ולא יכולה\רוצה ללכת עם השטויות האלה בין האצבעות שיש בכפכפים ובהרבה סנדלים. אז מוכרות מנסות לשכנע אותי ש"מתרגלים לזה" ואני מתעצבנת בשקט ויוצאת מהחנות, למה לעזאזל שאני אוציא כסף על סנדלים שאני לא יציבה בהם, או שיש בהם משהו שמפריע לי להרגיש טבעי בסנדל, משהו שעליי להתרגל אליו?! לא רוצה להתרגל אליו! אני רוצה סנדלים פשוטות, שטוחות ובלי שטויות מיותרות, אם לא קיים כזה דבר בחנות, הארנק שלי נשאר לישון בתוך התיק.

ההקבלה כאן היא העניין הזה של "פשוט תקני ותתרגלי", כמו די הרבה דברים אחרים בעולם (כולל צבא, אגב, אבל זה נושא נפרד לגמרי) - צריך לסבול בשקט כמה זמן עד שזה נהיה בסדר. זה לא נשמע לי הסדר מבטיח במיוחד. מי אמר שחייבים להכניס דברים לווגינה? (אני משתמשת במילה זו כיוון שאין לי תרגום טוב ל cunt) טוב, מיליוני שנות אבולוציה אומרות את זה, אין לי טיעון חזק במיוחד כאן.

הבעיה היא לא שעות הפתיחה של הש.ג, הבעיה היא שיש לי חשד שזה, בין היתר, מונע ממני מלרצות לפגוש אנשים חדשים בהקשר הרומנטי\מיני, כי בכל פעם שאוריד תחתונים אצטרך להסביר איכשהו את העקרונות התיאורטיים של "איך לא להלחיץ אותי" ואני לא טובה בלהסביר את זה, מה שמביא אותי למצב המתסכל של חוסר יכולת להירגע מול הרצון ליהנות בכל זאת. גם עניין הגיל מוסיף לחץ - בשלב הזה של החיים זה כבר לא מקובל "להתקדם לאט" או לא לקיים יחסים מלאים. עם כל האידיאלים של "מי שאוהב\ת אותך ת\יישאר", לוקח זמן עד שמגיעים למצב של "אהבה", מה גם שהסתיים העידן הרומנטי ואף אחד לא אוהב לחכות.

אז זה באמת הרבה יותר נוח לחיות בתוך היקום שלי, השאלה היא, כרגיל, עד מתי.

אם נחזור לעניין המטפלת\פסיכולוגית, הרתיעה שלי היא כזאת - אין משהו לא בסדר באופן מהותי בחיים שלי - היחסים שלי עם הסביבה תקינים ולמעלה מכך, רוב הזמן אני החלטית ועומדת מאחורי החלטותיי ובאופן כללי אני מתנהלת בצורה שתואמת את השקפותיי. אין לי בעיה עם זה שיש לי תחום של עניינים\רגשות\מחשבות מודחקים, אני חושבת שלרוב האנשים יש את זה, מכאן שאני לא מיוחדת ואם כולם מתמודדים אז גם אני אתמודד איכשהו.

ברור שיש כשלים לוגיים לגישה הזאת, אבל כחלק מהקנאות שלי לעצמאות המחשבה והפעולה שלי, קיים הרצון לפתור את הבעיות שלי לבד באמצעים שלי - שיחות, ספרים, מחשבה.

זה אולי נשמע מטופש אבל אני מוצאת שספרים ממש עוזרים. אני קוראת עכשיו את הספר Sex For One של Betty Dodson ונופלים לי אסימונים אחד אחרי השני ובשפע. גם הספר Cunt של Inga Muscio עזר לי ליצור תמונה מנטלית יותר חיובית של הדברים האלה. שני הספרים האלה שייכים לסדרה ארוכה של ספרים שקראתי ואני ממשיכה לקרוא כדי להבין מיניות ולהרגיש שזה גם חלק מהחיים שלי, במקום איזה משהו שמתרחש בנקודות זמן מוגדרות.

יש עוד אנשים שמרגישים שהמין לא בא להם באופן טבעי? אני לא מדברת על פורום א-סקסואלים בתפוז, עוד לא ויתרתי לגמרי.

לכבוד שנת הלימודים החדשה (בממוצע משוקלל היא עדיין חדשה עבור כל המקרים) חשבתי שאעשה משהו טוב לעולם וחוץ מאשר לקנות כמה בקבוקי אלכוהול טוב חשבתי שאכתוב מהניסיון שלי בהגעה למסגרות חדשות איך ליצור חברויות טובות, כי זה משהו שאני התקשיתי בו מספיק שנים ואני בוודאי לא הראשונה, האחרונה, היחידה או המיעוט בעולם הזה - אז אני כותבת כאן לכל אלה שמרגישות מפגרות חברתית כמוני :)

כשמגיעים למסגרת חדשה תמיד יש את התחושה הזאת שלאנשים כבר יש את החיי חברה שלהם, יש להם כבר את החברים שלהם ומכאן נגרר לוגית שהם לא מעוניינים בחברים חדשים. דבר ראשון תמיד יש עוד כמה ציפורים מעופפות כמונו, דבר שני קיום של חיי חברה\חברים לא אומר שאין מקום לעוד חברים בחיים.

אז בין אם הגעתן לאוניברסיטה, לבי"ס, לחוג חדש, לכל מקום שהמסגרת היא ספק חברתית ספק אקדמית\מקצועית\משימתית אנשים הם בדרך כלל לא כאלה סגורים ומקובעים על המערכות החברתיות שלהם כמו שהם נראים.

נחלק את השלבים ביצירת חברה טובה (המדריך הנ"ל למעשה מיועד לבחורות\ילדות\נשים, מעולם לא הייתי גבר ובשנתיים-שלוש האחרונות יותר מעניין אותי ליצור חברות טובות מאשר חברים טובים):

(1) למצוא את החברה

(2) להפוך אותה לחברה

איך מוצאים? ובכן, אין מנוס מלדבר עם אנשים זרים. גם אני לא אוהבת את זה, גם אני לפעמים מעדיפה לקרוא ספר ולא להצטרך לדבר עם האנשים לידי, אבל אם את רוצה חברה טובה את תצטרכי למצוא אותה בעצמך.

לא צריך משפטי התחלה ולא צריך נושאי שיחה מיוחדים, אפילו הערה על צבע המרצפות יכולה לעבוד, העיקר להתחיל שיחה. אגב, כיוון שאני לא טובה בלהתחיל שיחות אני בדרך כלל קופצת ישר לאמצע ואז אם מספיק זרמו איתי אפשר באיזשהו שלב לעצור ולהשלים פרטים חשובים כמו שם או מקום מגורים. אם זה לא נראה שיש מישהי "פנויה לשיחה" אפשר פשוט לצרף את עצמך לשיחה קיימת, כי בדרך כלל אלא אם כן מדובר בשיחה פרטית (ובמקרה כזה אפשר לראות שמדובר בשיחה פרטית) לאנשים אין בעיה אם פשוט תצרפי את עצמך לשיחה - גם כאן הכל עובד, הערה חצי-קשורה לנושא השיחה, או סתם לבוא ולשאול משהו כזה או אחר. אין מה לפחד מזה, אף אחד לא יעיף אותך בבעיטה או יחשוב  שאת מסכנה, קבוצות של אנשים נראות מגובשות רק מבחוץ ובתוכן הרבה פעמים תמצאו אנשים שבכל מקרה לא מרגישים הכי קשורים.

השורה התחתונה היא שצריך להתרגל להתחיל שיחות עם אנשים ואם תעשי את זה מספיק בסוף תימצא מישהי שמשדרת על אותו גל כמוך.

אין לי שיטות לזה - פשוט צריך להחליט שאת מגניבה מספיק ולא לחשוב שכל משפט שאת אומרת צריך להיות שיא היצירתיות או החוכמה, רוב השיחות בעולם סובבות סביב נושאים משעממים ולא צריך להביא בדיחות שנונות או עובדות מעניינות כדי להיות חלק משיחה. מה גם שאין צורך לבוא מראש עם נושאי שיחה, כל דבר שעולה לראש יהיה טוב מספיק.

אפשר גם לעשות נטוורקינג - מרגע שמכירים ונמצאים בבסיס שיחתי עם מישהו או מישהי מסוימים, אם מישהו\י בא להגיד להם שלום אפשר לצרף אותם לשיחה וגם זו דרך להכיר אנשים חדשים.

מרגע שנמצאה מישהי שהשיחה ביניכן זורמת, השלב הבא הוא להפוך את התקשורת ביניכן למשהו חופשי, אז תרגישי חופשיה לספר כל מיני דברים על החיים שלך ולשאול על שלה. מהניסיון שלי, לרוב לאנשים אין בעיה לענות על השאלות בהינתן שזה נשאל מתוך עניין (ולא, למשל, מתוך רצון סתמי להזיז את השיחה קדימה, מה גם שאם הגעתן למצב בו יש יש צורך להזיז את השיחה קדימה כנראה שלא תהיו חברות טובות באמת).

אגב, הרעיון של תקשורת חופשית הוא לא שחייבים להיכנס על ההתחלה לשיחות נפש עמוקות על טראומות ילדות, אלא פשוט ליצור ערוץ תקשורת דו-כיווני בו שתיכן מרגישות נוח, אם תהפכו לחברות טובות עם הזמן הערוץ הזה יתרחב ככל שתשתפו אחת את השנייה ביותר דברים.

ליצור חברה טובה דומה קצת ליצירת זוגיות טובה, ההתחלה עשויה להיות עדינה או מהירה כתלות במי שאת ומי שהיא, צריך פשוט להיות רגישה ולהבין מה מתאים לכל אחת ומה מתאים לך. יש לי חברות שנהיינו קרובות תוך מעט מאוד זמן, לעומת חברות אחרות שהתחלנו "בקטנה" וגדלנו עם הזמן אז קצב גידול החברות לא מהווה אינדיקציה לטיב החברות.

טוב, זהו, אני לא יודעת מה עוד לכתוב.

אני יודעת שלחברות בין בנות יש תדמית שלילית בטלוויזיה, אבל אם תדאגי שזה ברור שאת לא משחקת משחקים מפגרים, תציגי את עצמך כפי שאת ותתני את החופש הזה לחברתך-לעתיד את עשויה למצוא גוונים חדשים של קשר אנושי שלא קיימים בקשרים עם גברים, לא משנה עד כמה הם קרובים.