Saving the world, one cookie at a time.

צריך לתת כינוי חיבה למצב הרע הזה של שבת בערב.

גם כשהכל בסדר ואני עומדת במטרות הסופ"ש יש איזשהי נקודת טריגר בשבת בערך ב9 בערב שלאחריה אני בד"כ מתחילה לבכות. האמת היא שזה קורה בעיקר כי המצב הוא ש(בגלל שביום שישי אני בד"כ לא מספיקה את כל מה שאני אומרת לעצמי שאני אספיק) אני יושבת כל השבת ועסוקה במשימות - שיעורי בית, מבחנים, מטלות ממש ארוכות, ואז בניגוד לשישי שבסופו של דבר אני עושה את הטיול לצד השני של רחוב הרצל בערב, ימי שבת נהיו באופן רוטיני כאלה ימים שאני לא יוצאת מהבית.

ואז בערב זה נהיה כ"כ נורא שאני לא יודעת להסביר מה קרה, אני לא מצליחה להרים את עצמי כדי לצאת מהבית, ועוד יותר נורא הוא אובדן היכולת להמשיך לעשות דברים.

-

מצאתי אחלה מוטיבציה ללמוד היטב למבחנים: אני מפנטזת בסתר על לא לעשות בכלל מועדי ב' הסמסטר.

זה בסדר, סיימתי להגיד לכם איך לחיות ומה לעשות.

- תקופת מבחנים -

הדבר הכי טוב בתקופת מבחנים הוא שאני יכולה לשבת ללמוד בזמן העירנות המקסימלית שלי. יש אנשים של בוקר שקמים ממש מוקדם בבוקר אבל אני לא כזאת, יש אנשים שהזמן למידה המקסימלי שלהם הוא הלילה והם ערים כל הלילה, גם זה לא הסגנון שלי - אני בזאת מכריזה על אנשי הצהריים - אנחנו לא אוהבים לקום מוקדם, אנחנו לא אוהבים להישאר ערים עד מאוחר, כל רצוננו הוא לקום בשעה סבירה וללכת לישון בשעה סבירה וללמוד במהלך היום בלי להיכנס להיסטריה.

-

לא נגמר לי החיפוש אחר ידע עולם. אני כרגע קוראת ספר שנקרא Rose: Love in violent times, ויש פרק שחלק נכבד ממנו או כולו מוקדש להבדל בין considered belief (אמונה שהגעת אליה בעצמך) לבין unconsidered belief (אמונה שקיבלת ישירות ממקור אחר כמו הורים, מדיה, חברים, מורים וכו'..). הכל טוב ויפה, אני מאוד מעריכה את הכותבת וזה הספר השלישי שלה שאני קוראת, אבל לפעמים יש לה חורים בבנייה שאם הם היו מלאים היו הופכים את הטקסט לפשוט יותר לשימוש ויותר שלם מבחינת מבנה הספר. החור המדובר כאן הוא התשובה לשאלה: איך בונים מערכת אמונות עצמאית מהתחלה? סה"כ ללא מערכת כזאת קשה מאוד להתחיל להעריך מחדש את כל מה שאנחנו חושבים.

אני אנסה למלא את החור הזה בעצמי:

כמו כל תיאוריה צריך להתחיל מכמה אקסיומות וכמה הגדרות (אם מישהו חושב שזה נשמע מתמטי מדי, אני רוצה לציין שהייתי עסוקה בלהגדיר לעצמי דברים הרבה לפני שבכלל חשבתי על ללמוד מתמטיקה או מה בכלל ללמוד).

דוגמא: אם ניקח בתור אקסיומה את "כל בני האדם שווים" וניקח את זה במובן של זכויות רכוש, אז עבור כל שני אנשים שניקח (לא משנה איזה), לא יהיה אחד שהרכוש שלו שווה יותר, ובפרט הרכוש שלי שווה ערך לרכוש של כל אחד אחר, ולכן מכאן ניתן להסיק שגניבה היא לא מעשה שעומד בקנה מידה עם האקסיומה, כי גניבה בעצם אומרת "הרכוש שלי יותר חשוב, אני אגדיל אותו על חשבון מישהו אחר" (כמובן מתוך הנחה שאני לא רוצה שיגנבו לי דברים). 

הרעיון הכללי ליצירת מערכת אמונות שנשענת על עצמה ולא תלויה באנשים מבחוץ הוא לקחת כל דבר שכביכול לא צריך להסביר אותו, למשל "שמאלנים מסריחים בוגדים במדינה", ולשאול את עצמנו: מי הם שמאלנים מסריחים? מה מגדיר בגידה במדינה? ואז לפי זה לבדוק האם המשפט הזה אמיתי או לא.

ההגדרה שלי לבגידה היא ביצוע פעולה שלמישהו היה אמון מלא שאני לא אעשה.  מהי מדינה? ובכן לפי השקפת העולם הדמוקרטית המדינה היא לא ערך בפני עצמו, אלא היא אוסף מנגנונים שמטרת העל שלהם היא להגן על אזרחי המדינה, לתת להם זכויות, ולשמור שהם לא פוגעים אחד בזכויות של השני. תחת ההגדרות האלה קצת קשה לי להגדיר בגידה במדינה. אפשר לבגוד בחלק מסוים ע"י הדלפת מסמכים נניח, אבל השאלה היא קצת יותר מזה.

אני אקח סיטואציה אחרת: יש שתי חברות, ביניהן יש מערכת אמון כזאת כך שכל אחת מצפה מהשנייה לשמור בסוד גמור את כל סודותיה. נניח שאחד הסודות הוא משהו ממש נורא, מהסוג של היותו של בן זוג של אחת מהן אלים. האם זאת בגידה מצד החברה השנייה להעביר את המידע הזה הלאה למרות שיש ביניהן הסכם שהן שומרות בקנאות על הסודות אחת של השנייה? ברור שלא. אני טוענת שזאת לא בגידה כי למרות שיחסי האמון הוגדרו בצורה מסוימת, מטרת העל של מערכת היחסים שלהן היא לדאוג אחת לשנייה, ולכן אם שמירת הסוד הזה פוגעת בחברה המדוברת, זה לא עולה בקנה אחד עם מטרת העל, ולכן אי-שמירת הסוד אינה בגידה למרות שיש כאן הפרה של יחסי האמון.

אוקיי, חזרה למדינה - נניח שבכל משרד\מוסד\ווטאבר יש הסכמה שלא מדליפים - כל המסמכים הסודיים וכל הרפש והזבל נשאר בפנים. זה מקובל עליי, בהנחה שהמשרד או המוסד הזה מטפל ברפש של עצמו בצורה מניחה את הדעת בלי לערב את הציבור בזה ונניח שכל מסמך סודי סווג ככה מסיבה טובה.

עכשיו, מתוך הגדרת המדינה, מטרת העל של המשרד או המוסד הזה, בצורה כזאת או אחרת, היא בעצם לדאוג לאזרחי מדינת ישראל.

אם למשרד הזה יש "סוד" שפוגע באזרחי המדינה בצורה כלשהי, זה לא מתיישב טוב עם מטרת העל שלו, ולכן אם מישהו מהנוכחים פוגע באמון הניתן בו על מנת להביא את המידע הזה לאור, אני לא רואה סיבה להגדיר את זה בתור בגידה.

ברור שבחיים האמיתיים הדברים האלה יותר מסובכים וצריך להיכנס להגדרות יותר מדויקות, אבל תחת התנאים האלה המעשה של הדלפת מסמך הוא לא בהכרח בגידה ב(אחד ממוסדות ה)מדינה.

את השאלה האחרונה, מי הם השמאלנים המסריחים, אני משאירה לכם, אבל רמז דק: רצוי להגדיר אנשים ספציפיים, לא קבוצה כמו "כל השמאלנים האלה ש.."

המטרה מכל זה היא להיות מסוגלים לקחת כל משפט שנשמע נכון (ממה שאני ראיתי בד"כ מדובר במשפטים מאוד גנריים), ולשאול את השאלות ולענות את התשובות שמהן אפשר בסוף להגיע למידת ההסכמה האישית עם המשפט. השאיפה היא לעצור את השאלות רק כאשר התשובה עליהן היא "כי חייבים להתבסס על משהו".

- - -

יש משהו בתקופת מבחנים - מצד אחד יש לי משימות מרובות - הייצוג ב sticky notes פשוט לא מייצג בשום צורה את כמות העבודה ועד לאיזה תאריכים. מצד שני יש משהו בעיסוק האינטנסיבי בחומר של הסמסטר וזה שצריך עכשיו לאסוף את כל מה שאני יודעת לכדי גוף ידע אחד שלא מחולק לפי שבועות סמסטר, שגורם לי עוד יותר לחשוב על החיים שלי ולתהות על קנקנם.כתבתי לפני כמה שבועות את בפוסט הנ"ל על התופעה שקראתי לה "אובדן הבורג" או "הבורג המשוחרר".  האמת היא שיצאתי מהדיכאון ההוא כבר לפני כמה זמן אבל לא היה לי משהו מיוחד להגיד על זה. מה גם שבבלוג שלי החלטתי שאני לא מחויבת לכרונולוגיה. אז למה עכשיו זה רלוונטי? כי עכשיו המסקנה שלי היא שהחשיבות של האפיזודה הזו היא בכך שאני בתהליכים של ללמד את עצמי באופן מודע להסתמך על אינטואיציות ותחושות בנוסף לידע ושרשורים לוגיים.

המירוץ אחר הידע מתחיל מחדש כל כמה זמן - כי כל איזה תקופה יש ספרים חדשים, בעבר זה היה בעיקר סביב משלוח ספרים מאמאזון פעם בשנה, או קנייה אקראית (אני לא נמצאת הרבה בחנויות ספרים) ועכשיו יש לי kindle והאופציות כמעט אינסופיות בספרים שאני יכולה לקרוא מתי שאני רוצה. אז פתחתי רשימה חדשה של ספרים שכל אחד בדרכו נראה לי כזה שמביא איתו פרספקטיבה חדשה או הרחבה של פרספקטיבה קיימת. 

זהו. אין פואנטה. לא תמיד אני בונה היטב את הפוסטים מההתחלה.

אוקיי, אני קוראת כל מיני שטויות - יש זמנים שאני פשוט רוצה להעביר סתם טקסטים דרך הראש בלי לזכור מהם שום דבר אחר כך. אבל לפעמים אני רואה כל מיני כותרות שמושכות את עיניי - כל מיני עצות איך לשפר את החיים. אני מודה שקשה לי לעמוד בפני כותרת כזאת ואני חייבת לבדוק מה עומד מאחורי זה. זה כנראה שאריות של התחושה שלי עוד מהילדות שיש איזשהו עולם שלם של ידע שנסתר ממני וגלוי לכל האנשים האחרים.

הבעיה היא, כפי שאני מגלה פעם אחר פעם אחר פעם - כמעט אף פעם אין שם עצות פרקטיות. זה לא משנה באיזה פורמט זה - עיתון, בלוג, ספר, חדשות, מגזין - אלא אם כן מדובר בעצות איך להסיר כתמים מבגדים, כמעט אף פעם אין עצות שאפשר לקרוא אותן ולחשוב "אוקיי, זה משהו ספציפי שאפשר לעשות". זה מרגיז אותי.

אני יכולה לחשוב על כמה סיבות אפשריות לחוסר המידע הפרקטי הזה:

• הכותב\ת פשוט לא יודע על מה הוא מדבר וסתם היה צריך להקריץ משהו לכתוב
• הכותב\ת ממחזר חומרי קריאה אחרים ולכן אסור להיות ספציפיים מדי כדי להימנע מהאשמות
  
• הכותב\ת יודע מה עובד בשבילו אבל מפחד\ת לתת עצות ספציפיות מדי מתוך איזשהו טיעון של "מה שעובד בשביל בן אדם אחד לא בהכרח יעבוד בשביל כולם ואנחנו הרי לא רוצים שאנשים יקראו את זה ויעשו את זה וזה לא יעבור להם ואז הם יחשבו שמה שכתבתי זה חרטא"

אז על השניים הראשונים אין לי מה להגיד חוץ מאשר להביע בוז. על השלישי מה שיש לי להגיד הוא שאמנם כולנו שונים ולכל אחד עובדים דברים אחרים, אבל הרבה פעמים הפרטים עצמם לא חשובים, מה שחשוב זה הלוגיקה מאחורי זה, ככה שאם יהיה הסבר ברור איך הכותב\ת עושה דברים ולמה אני יכולה בהחלט לקחת מזה רעיונות ולהתאים את זה אליי, וסה"כ זה מה שאני מחפשת - במרוצת השנים גיליתי שאני יודעת הכי טוב בשבילי ואין אף אחד אחר שיש לו את הידע הזה כמוני.  

אז את הפוסט הבא רציתי לכתוב עוד כשהייתי בצבא, זאת הייתה הפעם הראשונה שפגשתי אנשים שפשוט לא יודעים איך להתנהל עם כסף, ולכן זאת הפעם הראשונה שעלה על דעתי שזה לא טריוויאלי לדעת לנהל את הכסף שלך.

ניהול תקציב דורש תוכנית ומעקב אחרי התוכנית.

אז הנה כמה דברים בסיסיים שצריך לעשות מחדש כל כמה זמן:

פילוח: גם בשיווק מדברים על פילוח אוכלוסייה, כאן אנחנו מדברים על ההכנסה החודשית - ציירו תרשים פאי של ההכנסה החודשית הממוצעת שלכם ותנו הערכות גסות של ההוצאות השוטפות (עדיף לעגל כלפי מעלה, סתם כדי לא להיתקע אח"כ עם מחסור בתזרים הכספים) - כמה כסף יוצא בחודש על כל דבר (אוכל, נסיעות, בילויים, דלק)? חשוב לא לשכוח את משבצת כל השאר - זאת המשבצת של ההוצאות הבלתי צפויות כמו קפה באוניברסיטה ביום קשה. כשחוזרים לחישוב הזה אח"כ צריך לוודא שזה גם באמת מה שמתרחש, כי אחרת צריך לשנות את התוכנית.

חסכונות: תראו, אני חסכנית כרונית לכן בעיניי חסכונות זה ממש חשוב - זה מה שמאפשר את החופש לשנות החלטות ולא להיות תקועים במצב מסוים (כמו עבודה מעצבנת או חוסר יכולת לממן טיול). איך יוצרים חסכונות? ובכן, בהנחה שעובדים ומרוויחים מגדירים תקציב חודשי נמוך מהמשכורת החודשית, וכל כמה זמן מעיפים את האקסטרות לפיקדון - בזמנו ניסיתי לקרוא ולהבין את ההבדל בין הפקדונות השונים והמסקנה שלי הייתה שזה לא באמת מעניין, אלא אם כן סוגרים את הכסף ל5 שנים אף אחד לא יביא לי יותר מאחוז וחצי ריבית ובעצם מה שחשוב לי הוא לא לראות את הכסף הזה בעו"ש. אם אני מרוויחה מזה עוד 10 שקלים בשנה אז מה טוב. אני בד"כ סוגרת בפקדונות עם נקודות יציאה (יום מסוים בחודש בו אפשר פשוט לא לחדש את הפקדון והכל יחזור לעו"ש) לפחות פעם בחצי שנה כי אני לא יודעת מתי אני אצטרך את הכסף ואני רוצה לדעת שאני לא אהיה בבעיה.

יצירת תוכנית: כמה רוצים לחסוך? מתי ההוצאות הגדולות הבאות? תוכנית כלכלית היא דינמית. יש הוצאות רגילות ויש הוצאות יוצאות דופן. אני מתכננת הוצאות גדולות לפעמים חודשים מראש. אני אוהבת בד"כ להוציא מהבנק במזומן את כמות הכסף שאני מתכוונת להוציא, לשמור אותה במקום סודי בהחלט, ואז אחרי שאני מרגישה שחזרתי לשיווי משקל כלכלי אפשר באמת להוציא את הכסף.

עקרונות חשובים להתנהלות כלכלית - הקווים האדומים שלי:

• לא נכנסים למינוס. אלא אם כן חייבים לאכול ואין ברירה, אז לא נכנסים למינוס! לא מוציאים כסף שאין לנו! הבנק לוקח על המינוסים האלה עמלות, כלומר להיות במינוס עולה כסף - ואם אנחנו במינוס גם ככה אין לנו כסף. בקיצור - לא נכנסים למינוס. לא מלווים כסף לאנשים אחרים, גם אם מובטח שזה יחזור אלינו - אם אני לא יכולה להרשות את זה לעצמי כהוצאה נוספת, אני לא משאילה כספים.
• עוקבים אחרי מה שקורה בחשבון בנק. כמה יש עכשיו? כמה יהיה בעוד חודש? מתי עדיף להוציא את הכסף ומתי עדיף שהוא יישאר בפנים?
• לא עושים קניות גדולות בלי לתכנן אותן - לא משנה מה: גם אם המבצע המטורף הזה תקף רק לשעתיים, אם זה מספיק חשוב אני אתכנן את הצעדים הבאים כדי שאני אוכל להרשות לעצמי את זה במחיר רגיל כך שזה לא מכניס אותי לצרות עכשיו.
• זה לא קו אדום אבל זה משהו מספיק חשוב בשביל להכניס לרשימה הזאת: לפני שאני יוצאת לקניות אני מגדירה (בין אם ברשימה מסודרת על דף ובין אם בראש) מה אני הולכת לקנות ומה המטרה. למשל כל פעם שמתחיל לי הרצון בבגדים חדשים אני עוברת על כל הארון שלי ועושה רשימה של בדיוק מה חסר לי במספרים מדויקים - למשל בפעם האחרונה הגדרתי שאני רוצה בדיוק 3 חולצות ארוכות חד-צבעיות נעימות ונחמדות ליום-יום ואז ברגע שאני מסיימת לקנות 3 חולצות כאלה שעונות על ההגדרה סיימתי.
  

הדבר החשוב הנוסף הוא ללמוד לשלוט ביצר הקנייה: אנחנו חיים בעולם צרכני וקפיטליסטי, ואין סיבה שלא נהנה מזה. הבעיה מתחילה כשעושים קניות מיותרות שלא עונות על שום צורך.

החלק הכי קשה הוא ללמוד להבחין בין קנייה טובה לבין קנייה לא טובה - לפני רגע התשלום. אז עכשיו הגענו לפואנטה האמיתית של הפוסט: איך מחליטים מה לקנות ומה לא?

הרעיון הכללי הוא שצריך ללמוד להכיר את נקודות התורפה שלנו כדי לדעת מראש מתי אנחנו עשויים לעשות החלטות גרועות. הרבה פעמים הלמידה הזאת עוברת דרך רכישות גרועות, וצריך לחשוב על זה בתור המחיר של שיעור בחיים ולנסות להבין למה קנינו כזה פריט שאין לנו צורך בו.

כשמסתובבים בחנויות מאוד קל להתלהב מכל מיני דברים, סה"כ התפקיד של חנות הוא להציג את המוצר באור הכי אטרקטיבי שיש. כדי להימנע מרכישות מיותרות יש לי סדרת שאלות שאני שואלת את עצמי (כרגע אנחנו לא מדברים על בגדים  - זה יבוא בנפרד):

• במה הדבר הזה עוזר לי?
• מתי אני אשתמש בזה?
• איפה זה יהיה עוד חודשיים?
• האם באמת יש לי צורך בזה או שסתם זה נראה יפה פה על המדף?
  

בד"כ מהתשובות אפשר להסיק את רמת הכדאיות של המוצר, מה גם שצריך רמה גבוהה של כנות עצמית כדי לענות על השאלות האלה בלי להיכנס לכל מיני דיונים עצמיים מיותרים. אם אני מרגישה אמביוולנטית, אני מחליטה להשאיר את זה בחנות ואם זה יהיה מספיק חשוב אני אחזור לקנות את זה. (ב95% מהמקרים אני לא חוזרת, אגב)

עכשיו נעבור לנושא הבגדים כי אני יודעת שלהרבה מאיתנו יש בעיה של רצון כמעט קומפולסיבי לקנות המון בגדים והפיתוי תמיד גדול.

יש שני סוגים של בגדים - יש בגדים שצריך ליום-יום, ויש בגדים שקונים כי הם גורמים אושר רב גם אם לא לובשים אותם מדי יום.

אז כאשר הפיתוי לקנות בגד תוקף צריך לעצור רגע ולחשוב לאיזה קטגוריה זה נכנס - האם זה בגד ללבישה רגילה או בגד מיוחד?

אם זה בגד ללבישה רגילה צריך לבדוק שהוא מתאים לדברים שבד"כ לובשים - אני למשל לא אוהבת הרבה שכבות, אז בחורף אני הולכת בד"כ עם גופיה אחת קצרה ואחת ארוכה, ואז מעיל עבה או סווצ'רט. מה שזה אומר הוא שאין לי כ"כ מה לעשות עם דברים שהם שכבות ביניים. אני גם יודעת על עצמי שדברים שהם לא 120% נוחים אני לא אלך איתם יותר מפעם-פעמיים, אז אם זה בגד ליום-יום זה ממש בזבוז מבחינתי לקנות דבר שיש בו משהו קטן שמציק לי.

הקטגוריה של בגדים מיוחדים היא אחרת לגמרי - אלו בגדים שבד"כ אני מזהה מהמדף ואני גם בד"כ מוכנה לשלם עליהם קצת יותר - בתנאי שברגע שאני מודדת אותם אני מתאהבת בהם. אם זה בגד שהוא לא יום-יומי חייב להתקיים התרחיש בו הבגד נמדד ותוך שנייה אני יודעת שהבגד הזה נפלא וגורם לי להרגיש נהדרת ושהוא חייב להיות שלי. אם זה לא התרחש אני לא קונה. אם קיים ספק - משאירים את הבגד בחנות, וממשיכים הלאה, אם הוא מספיק חשוב אז נחזור אח"כ.

סה"כ אלו המנגנונים שלי - פעם הייתי יותר פנאטית של המנגנונים, היום אני מאמינה שיש לי חוש צרכנות בריא - ובסופו של דבר זאת המטרה. אם פעם לא הייתי משאירה בעו"ש יותר מ500 שקל כדי שלא אבזבז בטעות, היום אני יכולה להשאיר שם סכומים יותר גדולים בכיף ולדעת שברירת המחדל היא שהם יישארו שם אלא אם כן יהיה לי צורך ממשי. אז זה הסוף הטוב של הסיפור וזה סוף הדברים שיש לי לשתף.

תוספת עריכה:

אוקיי, כתבתי מה לא לקנות, הנה רשימה של דברים שלדעתי שווים השקעה:

• 2 מגבות טובות ונעימות
• סט מצעים צבעוני ויפה אחד לפחות
• כוסות משמחות לקפה
• נעלי הליכה ממש טובות
• סנדלי הליכה ממש טובות

העיקרון ברור - דברים שמשתמשים בהם הרבה - שווה שישמחו אותנו.

עוד כמה רעיונות לחיסכון בכסף: תחום הקוסמטיקה הוא עוד אחד מתחומי הקניות שאני שונאת. אני שונאת את המוכרות בסופרפארם ושונאת את איך שהמדפים מסודרים ושונאת את זה שאי אפשר להסתכל ולחפש ולהשוות בלי שתידבק איזה מוכרת שרוצה למכור לי בדיוק את מוצר החודש.

ובכל זאת מה עושים?

• לדעתי אין צורך אמיתי לקנות שמפואים ומרככים ביותר מ12 ש"ח ליחידה, התוצאות לאחר חפיפה של הזולים לעומת היקרים היו אותו דבר, חוץ מזה שלשמפואים היקרים היה ריח יותר יוקרתי של פירות. אבל גם המותגים הזולים של לייף ופינוק עושים ריח טוב, פשוט לא של פירות.
• בכל סופרפארם יש איזור קטן ונחבא של סבוני פנים ב20-30 שקל שצריך לדעת לחפש אותו כדי לשים לב שהוא שם - אני גיליתי שיש שם אחד כזה עם ציור של פס כסוף מעוגל כזה שגורם לי להרגיש ממש נעים. שווה לבדוק את הדברים האלה. כמו כן אמא שלי אומרת שהיא הגיעה למסקנה שהדבר הכי טוב לפנים שלה זה קרם אלוורה פשוט. אני לא מתיימרת לתת עצות בדברים האלה, זה פשוט דברים ששווה לבדוק.
• יש רשת שנקראת Lady Care שאפשר למצוא שם כל מיני שטויות לשיער בזול ועוד כל מיני דברים כאלה של סופרפארם.
• אם חשוב הריח של הפירות אבל עדיין חשוב התקציב, ואם יש מישהו שחוזר מארה"ב, אני ממליצה על הדברים של Bath and Body Works - יש להם איזשהו רשימה של ריחות, ובכל ריח יש להם את כל המוצרים - בושם, קרם לחות, שמפו, בושם-לייט כזה שהוא יותר זול (body mist), וכן הלאה. בטיול לפני שנה ומשהו הייתי שם ועשיתי סקר ריחות סוגשל מעמיק, בסוף הכי אהבתי את white citrus, rainkissed leaves, country apple ואת השאר אני לא זוכרת. מה גם שמאז הם הוציאו עוד כל מיני ריחות.
  

(כמובן שכל הנאמר הוא מנקודת מבטי בלבד - כיוון שזה הבלוג שלי אין עוד השקפה חוץ מהשקפת עולמי)

אני לא כ"כ יודעת איך זה אצל גברים, אבל ממה שאני רואה אצל נשים מערכת היחסים עם הגוף היא תמיד מסובכת - צריך לאכול, צריך לרזות, צריך לעצור את המחזור כדי שהוא לא יפריע לחיים, צריך לא להיות בהריון, צריך לשמור על עור חלק (ויש לזה לפחות 3 מובנים שונים), צריך ליהנות מהחיים, צריך להיות "משוחררת פתוחה וזורמת עם החיים", אבל צריך להיות בעלת משמעת עצמית די חזקה בשביל לעשות את כל זה

יש איזשהי תרבות פופולרית של ניתוק מהגוף - את צריכה להיפטר מהבטן העודפת שלך, כאילו שהיא איזשהו יצור מרושע ונפרד ממך, את צריכה להיפטר מהפגמים שלך כי הם כמו חיידקים מרושעים שבאים מהחלל החיצון להרוס את חייך.

נכון כל השטויות ניו-אייג' סביב להתחבר לעצמך? יש לי שיטה יותר פשוטה שלא לוקחת יותר מדי זמן - אחרי מקלחת, או בבוקר אחרי שהתאוששת מטראומת היציאה מהמיטה - למצוא איזשהי מראת גוף ולעמוד מולה בלי בגדים ולהסתכל על הגוף הזה בסימפטיה, אפשר להתחיל מלחשוב עליו בתור ילד קטן וסורר אם זה עוזר, אבל המטרה היא בסוף לשייך את הגוף הזה אלייך ולהגיד "איזה יופי שזה הגוף שלי".

אפשר להמשיך עם עוד טקסים של אהבה עצמית ואוננות אבל לטעמי העניין הזה עם המראה מספיק אם זה מאפשר את איסוף כל הסימפטיה הדרושה. הרעיון הכללי הוא שהבטן הזאת לא מרושעת, הבטן הזאת היא חלק ממני ובתור חלק שכזה אני לעולם לא ארצה להיפטר ממנה.

כולנו יודעות שאף אחת לא באמת מרוצה מעצמה - תשאלו את הבחורה הכי יפה בעולם מה היא חושבת על איך שהיא נראית והיא יכולה לספר על הדברים שגורמים לה להרגיש שהיא מכוערת. אני לא יוצאת דופן, גם אני יכולה לפרט. מה זאת בכלל אהבת האישה לגופה תחת התנאים האלה?

אני אגיד את האמת, כנראה שאני מתעסקת בגילוח וקרמים וכל זה הרבה פחות מאשר בנות אחרות (מה גם שאיפור הוא בכלל out of the question) ולמרות שאני שמנמנה עם עור שמתעקש לא להיות עקבי, אני הרבה פעמים (לא כולל תקופות מבחנים) מרגישה שאני נראית בסדר גמור ולפעמים אפילו טוב, יש לי כמה זוגות מכנסיים חומים שגורמים לי להרגיש שאני יכולה לנצח את כולם.

העניין של להיראות טוב הוא איזשהו פיקציה אבולוציונית שנדמה שאמור לעזור לנו למצוא בני זוג יותר טובים, אבל ממה שאני רואה בסביבתי (שמורכבת מקבוצה מצומצמת של well-picked friends, קצת משפחה וקצת תצפיות על אנשים זרים) האנשים שבאמת מאושרים במערכות יחסים שלהם בחרו את בני הזוג ממש שלא ע"פ מראה חיצוני, מה שמאשש את התחושה שלי היא שבסופו של דבר המראה החיצוני משחק חלק פחות משמעותי בבחירת בני זוג מאשר מה שאנשים חושבים.

מה שאני יודעת על משיכה מינית:

• זה לא מה שקורה כשמסתכלים על מישהו או מישהי ברחוב ואומרים "וואי איזה שווה"


• זה מה שקורה כשמכירים מישהו מספיק טוב עד שמשייכים את הגוף שלו אל התכונות שלו


• ברגע שקיימת המשיכה - יש מעט מאוד דברים שיכולים לשנות את זה יחסית למספר הדברים שאנשים חושבים שיכולים לשנות את זה


• זה עניין של איזשהי החלטה שמיקומה נמצא בדיוק באמצע בין המודע לבין התת מודע: זהו בן אדם יפה וזה לא באמת קשור למראה החיצוני שלו
  

זה מזכיר לי רגע יפה כזה שהיה ב2007 כשהתחלתי לצאת עם מישהי שגרה באיזה חור בצפון וישבנו אצלה, והיה שקט ממש ואני לא זוכרת על מה דיברנו אבל היא נשענה עליי והיה את האינטימיות העדינה הזאת שמנסים לבנות בהתחלה של ללטף את השיער והידיים, ולא רציתי להמשיך הלאה משם לפני שידעתי שאני מרגישה את המשיכה לזה. טוב, כל המאורע הזה היה לפני שידעתי שזה ממש רחוק מלהיות זה.

משום מה גם כאשר מדובר במערכת יחסים לסבית עדיין יש ציפייה להתקדמות מהירה במיטה וזה לא התאים לי בהיעדר משיכה.

רציתי לכתוב את המניפסטו שלי על הגוף ועל איך לחיות איתו בשלום אבל נדמה לי שהעצות שיש לי לחלק בנושא לא יעזרו לרוב הנשים - כי הרבה מהן מעדיפות הרבה מאוד דברים על פני לא להיות בזוגיות (זה הרי מוגדר בתור "להיות לבד" למרות שאם תשאלו אותי "לבד" זה state of mind, זה לא מצב זוגיות או אפילו מצב חברתי), הרבה נשים לא מסוגלות לדמיין עולם בו לא מורטים גבות, הרבה מרגישות צורך להצדיק את עצמן על ידי הניסיון ללמד אותי ובחורות שכמותי את הדברים האלה (רק לי זה נראה שאם הן באמת היו שלמות עם כל העיסוק האובססיבי סביב יופי לא היה להן צורך to spread the word?), הרבה נשים מרגישות שאם לא יהיו באובססיית היופי הזאת אז הבן-זוג לא יאהב אותן (עצוב לי לשמוע את זה. זה לא משפט ציני, זה באמת גורם לי לתחושת עצב)

ובכל זאת - הנה משנתי:

• צריך להכיר בכך שיופי ותחושת יופי היא עניין סובייקטיבי לגמרי -בד"כ כדי להרגיש יפה מספיק משהו אחד משמח - בין אם זה בגד שגורם לנפש הנשית לשמוח, תכשיט ממש יפה או תסרוקת כיפית


• צריך להבין שהאישיות לא משתקפת מהמראה החיצוני, היא משתקפת מההתנהגות. את הרבה יותר יפה כשאת שמחה.


• חוסר בטחון או אומללות משתקפים בשפת הגוף, זה מכער אותך. גם אם את רזה ומתלבשת באופן מרשים, רואים עלייך כשאת לא אוהבת את מי שאת.


• השקיעי במראה חיצוני רק עד שזה משמח אותך, מצאי את הנקודה הזאת ואל תמשיכי מעבר לה.


• הגוף הוא לא אויב, הגוף זה את ואת היא גוף. זה לא יעזור להיאבק בו, מה שאת צריכה זה להיות בשיתוף פעולה.
  

איך מסבירים לאנשים אחרים למה יום הולדת זה כזה יום נורא מבחינתי?

כל פעם שאני נשאלת אני נשמעת ממש מטומטמת כשאני מנסה לענות. זה גם לא באמת קשור לזה שאני לא חוגגת חגים.

אני לא חוגגת חגים כי כל הטקסיות והסימבוליזם של הכל ממש דוחה אותי, אבל אני לא חוגגת יום הולדת מסיבות שנסתרות ממני.

אני שונאת את הברכות והאיחולים, אני שונאת את התשומת לב הפתאומית הזאת ביום אחד בשנה (אם אני לא מספיק מעניינת שאר השנה, נא לעזוב אותי במנוחה ביום האחד הזה), אני שונאת את זה שעושים מזה כזה משהו מיוחד (כי זה לא), אני שונאת את הצורך הזה של "לקנות מתנה" או "להתכוון לקנות מתנה" - אני לא רוצה שום דבר, אני שונאת את זה שאנשים אחרים לוקחים בעלות על יום ההולדת שלי ומחליטים לחגוג בכל זאת (בשמחה - תחגגו בלעדיי, אם זה היום הולדת שלי למה אני צריכה לסבול מזה?)

אז מה שקורה הוא שכל פעם שאני שומעת "מזל טוב" בהקשר הזה של יום הולדת נהיה לי המחנק הזה בגרון שלפני הבכי ואז צריך לבלוע אותו תוך כדי שמנסים לנהל שיחה. אני צריכה לנסות להעמיד פנים שאני מתלהבת ממתנות. אני צריכה לחשוב על טובתם של אנשים אחרים שייעלבו אם אני אנתק להם בפנים או לא אקבל בהתלהבות את התשומת לב המטופשת הזאת של יום הולדת.

נמאס לי.

לכן השנה אני לא מתכוונת לענות לטלפונים באופן גורף, ולהבריז מכל אירוע משפחתי אפשרי.

אז האבולוציה של הדברים האלה היא הזמנה למשהו כיף אחר כדי לחגוג. זה עדיין מסריח לי מאותו ריח של חרא של יום הולדת, אבל נכנסת שוב השאלה המוסרית של "מתי אני מקריבה את שמחת החיים שלי לטובת זה שמנסים לשמח אותי?".

מי אמור להתחשב במי? אני אמורה להתחשב ברגשות של אנשים אחרים ביום היחיד בשנה בו יש לי לגיטימציה חברתית להיות אגוצנטרית עד כמה שאני רוצה? או שאולי אנשים אחרים צריכים להתחשב בי וגם אם הם לא מבינים מה נסגר פשוט לצאת מהשבלונה של "יום הולדת גורר לוגית שצריך להתקשר לאחר מזל טוב"?

בינתיים הסכמתי רק לארוחת סטייק עם סבתא שלא הזכירה את המילה יום הולדת. על שאר הדברים אמרתי שלא.