כולנו מתעדים. הפעם אני מתעדת, את ההרהורים שלי אני אולי אוסיף בסוף.
עברתי לת"א לפני יותר מחודש, ביום שישי מיוזע אחד. למעשה היה לי משהו לעשות באוניברסיטה, אבא היה עם המובילים ולמעשה באתי רק לפריקה. חום אימים, קניתי קצת דברים בסיסיים למקרר, וגיליתי שהמכונת אספרסו חסרה חלק חשוב ולכן אין קפה בבית. יש לי עדיין בפריזר שקית של קפה טחון בת 20 דקות יותר מהפיסת ידע הזאת. בשבוע הראשון הייתי לבד בדירה וכל ערב עשיתי סבב חלונות ודלתות בכל הדירה לפני השינה. פירסמתי מודעת שותפים באותו יום בו נכנסתי וביום שבת כבר באו לבקר אמיר ורפאל שהיו עתידים להפוך לשותפיי, קצת ידעתי מראש אך נתתי תשובה סופית רק ביום שלישי. עוד לא התחרטתי על ההחלטה הזו. רפאל נכנס תוך יומיים כי ביקשתי ממנו שייכנס כמה שיותר מהר, אמנם בסופ"ש הספקתי לעשות סיבובים באיזור, אבל במהלך השבוע ההוא לבד לא רציתי לצאת לטיולים רגליים בחושך באיזורים לא מוכרים, וטיולים רגליים זאת הדרך הכי טובה שאני מכירה להכיר איזור חדש ולא מוכר. התברר שיש לי ולרפאל הרגלי אכילה משותפים ושהוא אוהב לדבר. אמיר נכנס לפני שבוע ומשהו והתחילה תרבות הבדיחות. אני מנסה לתאר מה זאת מערכת יחסים עם שותפים ובמה היא שונה מכל שאר הדברים, והרעיון הוא בערך כזה: אנחנו משתפים אחד את השני בדברים, ויושבים ביחד, אבל בסוף לכל אחד יש את הפינה שלו - שלי הכי צבעונית, של רפאל נראית כמו אוהל בדואי, של אמיר נראית כמו חדר של בחור רגיל. לפעמים אני מעשנת איתם סיגריות ומתחקרת על האקסיות ו\או חברות נוכחיות (ומנדבת מידע משלי), מעניין אותי לדעת אם אנשים מאמינים שאהבה יכולה להיות עד סוף החיים (עוד יותר מעניין אותי לגבי אנשים שהוריהם גרושים). המערכת איתם סה"כ רגועה, אם כי אני מתבדחת על הדרמות הרומנטיות של רפאל לעתים.
אולי אפשר להגיד שגם לי יש סוגשל-דרמות רומנטיות. אני בד"כ נמנעת מלכתוב כאן על מערכות היחסים הרומנטיות שלי, בעיקר כי אין לי, אני מתמחה בסיפורים מוזרים שנגמרים מהר או לא מתחילים או סתם לא ברורים. אני לא קוראת לאנשים שיצאתי איתם חודש "אקס" כי אם אני אתחיל לעשות את זה אז יש לי רשימת אקסים ואקסיות שתגרום לי להיראות כמו מישהי מנוסה ואני לא. מי שקורא כאן לאורך זמן יודע שע"פ ההגדרות ההטרוסקסואליות הרגילות אני עדיין בתולה.
היה לי עוד סיפור מוזר, רק שהפעם זה כנראה באמת משהו שיכול להתרחש רק בתל אביב - לצאת עם שני אנשים שהם זוג, איתי ומאיה, היו לי שבועיים-שלושה מאוד אינטנסיביים איתם וכשזה הסתיים בהתחלה הופתעתי ובדיעבד אמרתי "טוב, ת'כלס, זה היה צריך להסתיים מתישהו", השאלה שאני עדיין שואלת את עצמי היא מה חיפשתי שם? אין לי שום רעיון בראש של איך מערכת יחסים רומנטית באמת עובדת (איך יוצרים אותה? איך שומרים עליה? מה עושים כדי שזה יעבוד?), אז איך אני יכולה בכלל להכליל את זה לסיטואציה של מספר אנשים גדול מ2? זה לא שיש לי רטרוספקטיבה רחבה עכשיו (כל הסיפור הסתיים לפני 4-5 ימים), אבל נראה לי שהכי הצטערתי על אובדן הבית הנוסף. אני לא יודעת אם רק אני מחפשת בתים נוספים בהם אני מרגישה רצויה או שזה משהו שאפשר להבין, המושג "בית" אצלי הוא מאוד נזיל, אני יכולה להרגיש בית בכל מקום שאני גרה בו יותר מכמה ימים אבל אני לא יודעת מה צריך בשביל להיקשר למקום באמת, אני רק יודעת על סטטיסטיקות עבר שהייתי קשורה לשתי דירות - אחת שגרתי בה 7 שנים בין הגן לכיתה ז', ודירה נוספת שגרתי בה שנה אחת והיא שנתי הראשונה באוניברסיטה, והדבר היחיד שמשותף לשתיהן הוא תחושת מרחב. אז יש לי עכשיו מרחב והמקום הזה לגמרי שלי, אני לא יודעת עדיין אם זה ייכנס לרשימה.
באופן כמעט מיידי נכנס לתמונה דימה, פגשתי אותו פעמיים, בשתיהן פגשתי חברים שלו ובשתיהן הוא ישן אצלי ואח"כ היה איתי כל הבוקר, בינתיים טוב לי עם תשומת הלב שלו ואיך שהוא מדבר איתי, אני מנסה לא לחשוב על "מה הלאה" כי שנינו לא סגורים בכלל על מערכות יחסים ואולי אם נשאיר מילים כאלה בחוץ תישאר התקשורת החופשית-פחות-או-יותר שיש כעת, שזה יותר מעניין אותי כרגע מלהגדיר כי כידוע אני מאוכזבת מהגדרות מכל הסוגים.
עוד נושאים הם הדרמות הלא ברורות של חיי - המערכת יחסים שלי עם אמא שלי עדיין בתהליכי שיקום, עם אבא שלי נדמה שכל פעם שאנחנו נפגשים אני בוכה (פשוט כי אין אנשים אחרים שאני מספיק חופשייה בשביל לבכות לידם). אני לא יודעת מה אנשים היו חושבים אם הם היו באמת יודעים איזה בכיינית נהייתי בסתר, אז התחלתי להכניס את זה לשיחות סתם כדי לראות מה התגובות על זה.
במסגרת מאורעות עיר מגוריי אני מנסה להיפטר מההרגשה של דלתות שנטרקות בפניי או שאני טורקת אחריי, אני גם מנסה לחשוב מה אני רוצה שתהיה מערכת היחסים שלי עם המשפחה שלי וזה לא כ"כ ברור.
הנה, נגמרו לי הדברים לכתוב עליהם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
