RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2011
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | | | | | |
| 2/2011
על מתמטיקה וחיות אחרות
כמו שהומואים עסוקים בהומוסקסואליות שלהם, תלמידי מתמטיקה עסוקים במתמטיות
שלהם. הסיבה היא, שכמו הומואים, אף אחד לא מסביר באמת זה איך זה אמור
להיות, יש תמונות מהמדיה ומהחברים סביב, יש את איך שזה נראה, אבל כמות
האנשים שמבינים אותך יותר קטנה באופן משמעותי מכמות האנשים שלא מבינים אותך
(קבוצה הכוללת בין היתר: אנשים שלא שלומדים באוניברסיטה, אנשים שכן לומדים
באוניברסיטה אבל לא מתמטיקה, המרצים באוניברסיטה, תלמידי תיכון, תאילנדים,
חיילים, משפחה ועוד הרבה). אבל להומואים יש משהו אחד שאין לתלמידי מתמטיקה
- וזה הסולידריות הזאת שמאפשרת לכל הומו ולסבית שרוצים לדבר על הקשיים
שלהם למצוא אוזן קשבת בקלות ובאופן מקובל. אצלנו במתמטיקה, זה לא ככה.
האוכלוסיה שמגיעה ללמוד מתמטיקה היא של אנשים שמרגישים שהם חכמים ויכולים, כל זה עף ברוח לאחר הסמסטר הראשון (לראיה - הבלדה למיואשי המתמטיקה שכתבתי בקיץ). האמרה של אחד מהדודים שלי הוא שהדבר הכי חשוב שלומדים במתמטיקה בסמסטר א' זה צניעות.
בגלל שהפוסט שלי מתכתב עם נ00בה, עליי לקשר לפוסט האחרון שלה כדי לתת את הקונטקסט בו נכתב הפוסט הזה.
הטייק שלי הוא על התרבות של תלמידי מתמטיקה. לאור זה שאנחנו אוכלוסייה
נכחדת ולא מובנת, אני רוצה לספר קצת מהתצפיות האישיות השלי. צפיתי בסמסטר
א' של שנה א' פעמיים - פעם ראשונה כשזאת הייתה אני והסרטים שלי, פעם שנייה
בסמסטר שנגמר זה מכבר, כשהסתכלתי מלמעלה (literally, בכל כיתה בה התיישבתי
חיפשתי את הנקודה הכי גבוהה לשבת בה) על הסטודנטים החדשים והתנהגותם
החברתית וזה נותן פרספקטיבה ממש נוראית על הסמסטר הראשון שהיה לי.
בחיי שכשבאים לאוניברסיטה כולם נראים כ"כ חכמים. בהתחלה חשבתי שאני אהיה
בינונית פשוט כי אני עושה דו חוגי עם משהו שהוא לא מדע מדויק ובטח יש את כל
אלה החד-חוגיים שהם הרבה יותר מתמטיקה הארד-קור ממני. אז צדקתי, כי יש
הרבה אנשים שהם הרבה יותר הארד-קור ממני, ואני לא מתיימרת להתחרות עם אנשים
שמדברים מתמטיקה בתור שפת אם שנייה, אבל טעיתי כי אין שום קשר בין מספר
החוגים הנלמדים לבין העובדה שהפקולטה למתמטיקה לא מבינה את התלמידים שלה.
בסמסטר א' כולם מעמידים פנים שהם יודעים מה קורה, או שהם מתאספים בקבוצות
כדי לספק תמיכה מורלית אחד לשני אבל מה שקורה הוא שהם פשוט נותנים לעצמם
לגיטימציה חברתית ללהמשיך לא להבין. אני זוכרת מישהי שלמדה איתי בסמסטר א'
שישבה ליד מישהו וכל השיעור הוא אומר "אני לא מבין, אני לא מבין, אני לא
מבין..." ובסוף גם היא לא הבינה.
הביקורת שלי היא לא על זה שאנשים לא מבינים, גם אני לא הבנתי כלום בסמסטר
ראשון, אבל בגלל שזאת צרת רבים אנשים נוטים איכשהו להרגיש שזה המצב התקין,
כי אם אף אחד לא מבין אז בוודאי שאני בסדר. מה שקורה אח"כ הוא תופעה שאני
אכנה "שואת תקופת המבחנים הראשונה באוניברסיטה", שזה התקופה בה מקבלים את
כל הנכשלים (מה, רציתם פקטור על 70% נכשלים? כנראה שהתגוררתם ביוטיוב),
כולם נמרחים על הריצפה כמו הג'וקים מ Men in Black ואחוזי הנשירה יותר
גבוהים ממני (גובהי 1.64 לצערי). אנשים עוברים לפקולטה לחינוך, קולנוע,
ספרות... הם מתרחקים עד כמה שאפשר מהזוועה שעברה עליהם.
אלו האמיצים דיים ע"מ להישאר מגלים בדם יזע ודמעות את כל מה שאף אחד לא אמר להם בסמסטר א':
- לפני שניגשים לשיעורי בית, עוברים על ההרצאות. מוודאים שהכל מובן, אם
משהו לא מובן, עושים את מה שצריך עד שמבינים את זה - מחפשים באינטרנט,
ספרים, מורים פרטיים, שעות קבלה של מרצים ומתרגלים, מנסים להוכיח לבד. אין
טעם להתחיל שיעורי בית בלי זה. באמת.
- צריך ללמד את עצמנו איך להוכיח. העיקרון מאוד פשוט לאמירה אך דורש
הרבה מאוד עבודה עד לביצוע סביר - הוכחה פורמלית היא בעצם סדרת צעדים
(בשילוב של הגדרות, משפטים, אלגברה ואבחנות), שכמובן כל צעד צריך לנבוע
לוגית ממשהו (צעד קודם, הגדרה, משפט, אלגברה, אבחנה) ככה שהתרחש מסע
מהנתונים אל הדבר שהיה צריך להוכיח.
- אין צורך ביצירתיות יתר בהוכחות, צריך לפתח ארגז כלים שממנו שולפים כל פעם את מה שצריך ע"מ להוכיח
- לא נתקעים 4 שעות על תרגיל אחד. באמת שאחרי שעה וחצי כבר לא מתרחש בראש שום דבר חדש.
זה השלב שבו מחפשים עזרה, לכו לשעות קבלה של המרצים או המתרגלים, אני יודעת
שבכיתה הם נראים לא נגישים, אבל ברגע שתבואו לשעות קבלה שלהם (שזה משהו
שרוב האנשים לא עושים) הם ישמחו לעזור לכם. אני הסמסטר באיזשהו שלב הכנסתי
לעצמי למערכת את שעת הקבלה של המרצה לחדו"א ובאתי כל שבוע עם שאלות
עקרוניות ובקשות להכוונה בשיעורי בית. זה שחזרתי על הקורס הזה לא גרם לו
להיות קל, אבל זה שידעתי שיש לי פורום פתוח לשאול בו שאלות עזר לי להתגבר
על המכשולים. זה והספר של מייזלר, הלוא הוא התנ"ך של כל סטודנט למתמטיקה.
- רצוי כמובן להישאר עם הראש מעל המים כל הסמסטר, אבל אם זה לא קרה,
סדרי העדיפויות בעת הלמידה למבחן הם ככה: קודם כל להשלים את מה שלא הבנתם,
אח"כ לעבור על התרגילים מהשיעורי בית שלא הצלחתם (כדאי גם להציץ באלה שכן
הצלחתם, סתם כדי להיזכר בדברים שכן הבנתם once upon a time), ואז לפתור
מבחנים. המוני מבחנים. צריך איכשהו לפתח יכולת לזהות מה רוצה כל תרגיל (אני
מודה שאני עוד לא יודעת לעשות את זה באופן מושלם).
- כשעושים שיעורי בית, תסבירו לעצמכם כל צעד שאתם עושים (אני גם רוב
הזמן הסמסטר כתבתי את זה על השיעורי בית עצמם), זאת הכנה מצוינת לחשיבה
מבחנית בה בכל מקרה כדאי להסביר כל דבר שאתם עושים.
- אם נראה לכם שכולם חכמים ומבינים ואתם לא, אז הדבר היחיד שיש לי
להגיד על זה הוא - Don't. פשוט לא. אף אחד לא מבין, פשוט יש להם לגיטימציה
חברתית להתנהג כאילו הם מבינים אבל לא להבין באמת. עזבו אותם, יותר חשוב
להבין בעצמכם.
- אנשים שכששואלים אותם על תרגיל או שאלה מתחילים להסביר לכם ש"פשוט
עושים ככה וככה ואז יוצא ככה וככה" הם אנשים שיש להתרחק מהם - לא בטוח שהם
באמת מבינים והם סתם יגרמו לכם להרגיש טיפשים. תמצאו חברי לימודים שמאפשרים
דיון אמיתי.
- עם זאת, אין מנוס מלעבוד הרבה לבד. בסופו של דבר אם לא תדעו לפתור דברים לבד, שום קבוצת לימוד לא תעזור לכם.
- תשאלו שאלות. אם לא נוח לשאול בכיתה עקב זה שפתאום כולם מסתובבים
להסתכל עליכם לראות מי זאת הבחורה ששואלת שאלה, תכתבו אותן בצד ותשאלו בסוף
השיעור, בשעות קבלה, במייל, בחיים האמיתיים. עם זאת, אני ממליצה להתרחק
מאלה שבאים למרצה בשביל לשאול שאלות שלא קשורות לחומר הלימוד אלא לאיזשהו
משהו מתמטי שהם יודעים כי הם רחבי אופקים. כשאני רואה כאלה אני מדלגת
ושומרת את השאלה לזמן אחר, האנשים האלה לא עושים שום דבר טוב חוץ מאשר
לייאש את השאר. אבל זה חשוב לשאול באופן שאין מספיק מילים לתאר עד כמה זה
חשוב.
- כשיושבים בהרצאה במתמטיקה: אם למרצה יש רשימות שהוא שולח בpdf, אז אל
תתאמצו לכתוב כל פיפס ותשתדלו לעקוב אחרי הלוגיקה. אם יש חישוב שהוא דילג
עליו או חצי שני של הוכחה שהוא לא נתן, שבו על זה כמה דקות אחרי השיעור כדי
לייצר את זה בעצמכם. זה עוזר. אם אין רשימות, תנסו לסדר את זה ככה שתבינו.
בת'כלס תדעו איך הכי טוב לסדר רק אחרי סמסטר א' ואולי רק אחרי שנה א'.
- אם חשבתם שתוכנית לימודים כפי שהיא מומלצת בידיעון היא חובה, אז
תפסיקו לחשוב ככה. אני לא חושבת שצריך לקחת יותר מ3 קורסים בסמסטר ראשון
וזה בתנאי שאין לכם עוד קורסים מחוגים אחרים. אם יש לכם עוד קורסים, קחו רק
2 קורסים בסמסטר ראשון. עדיף לקחת 2 ולעבור מאשר לקחת 4 ולהיכשל בהכל.
- אם אתם חושבים שלכם זה לא יקרה, אז זה כן יקרה.
- אל תנסו בכלל לעבוד בזמן התואר. פשוט אל. גם לא משמרת אחת בסופ"ש. אולי שנה ג' אפשר לנסות, לא יודעת.
- הבינו שהציון 80 ומעלה שמור לגאונים מתמטיים.
הייתי אתמול בישיבה שהוזמנו אליה כל תלמידי חדו"א 1א של הסמסטר שהיה, ע"מ
לדון עם המרצים באיך לשפר את המצב. בסופו של דבר היינו 2 מרצים ו4 סטודנטים
(הייתי יצרנית האסטרוגן היחידה בחדר, ו2 מתוך הסטודנטים האחרים הכרתי
והייתי מופתעת לפגוש) ורוב הזמן הדיון היה ממש טוב.
ההצעות שלי היו כוללניות: הקורס צריך להיות צמוד לטקסט כלשהו (חוברת, ספר,
רשימות, לא משנה מה), צריך להראות לסטודנטים במהלך הסמסטר כמה וכמה פעמים
איך נראית הוכחה מפורטת כפי שצריך למבחן, וזה לא כולל הוכחות של משפטים,
צריך בחצי הראשון של הקורס לפרט על הלוח מעברים אלגבריים כי לא, אנחנו לא
באמת רואים את זה. מישהו אחר העלה את זה שחייבים בחני אמצע כדי שמבחן סוף
סמסטר לא יהיה פעם ראשונה שמקבלים פידבק אמיתי, ואחד אחר הסביר את המתכון
למידה שהוא הבין בדרך הקשה ואמר שצריך להעביר את זה. חשבתי שזה היה מעניין
שחוץ ממשהו אחד לא היה רעיון ששני סטודנטים שונים באו איתו, וזה מעלה בי את
החשד שיש עוד פרספקטיבות שלא קיבלו במה פשוט כי לא היה מי שיבוא לייצג
אותם.
###
אני עכשיו מחזירה את הפוסט אליי, לפן האישי. אני יודעת שכדי ללמוד מתמטיקה
צריך הרבה מאוד מוטיבציה וכל אחד מוצא אותה בדרכים אחרות, אז אני אספר על
שלי.
התשובות שלי לשאלה מדוע בחרתי ללמוד מתמטיקה משתנות עם הזמן, כי אני יודעת שאני לא באמת יכולה לתת תשובה מספקת.
הרבה לפני השחרור מהצבא כבר ידעתי שאני רוצה ללמוד בלשנות, לא ידעתי על זה
יותר מדי, רק ידעתי שזה קשור לשפה והרגשתי שאיזשהו אסימון מאוד חשוב נפל
ברגע שאמרתי לעצמי בראש שאני רוצה ללמוד בלשנות. בסופו של דבר החלטתי שאני
רוצה ללמוד בתל אביב, ואז גיליתי שאני צריכה לבחור חוג נוסף.
אין לי דרך מובנת לספר את הסיפור, אבל פשוט באיזשהו שלב ראיתי משהו שהיה
כתוב עליו מתמטיקה ביום הפתוח שבאתי אליו כדי לחפש חוג נוסף, והייתה לי את
התחושה הזאת של נפילת אסימון, וזהו. זאת הסיבה שהלכתי ללמוד מתמטיקה. הייתה
איזשהי תגובה פיזיולוגית פנימית בבטן שלי שלא קשורה למערכת העיכול, ולכן
הנחתי שזה האסימון השני שנופל.
הסיבה שאני עדיין במסלול הזה היא כרגע בעיקר כי אני לא מסוגלת לראות את
עצמי מסיימת תואר אחר. אני לא יודעת, זה לא שאני מקבלת ציונים מדהימים
במתמטיקה, הכל בין 60 (עובר במזל) ל67. את תשוקת הציונים הגבוהים אני מממשת
חלקית בחוג לבלשנות. הגישה שלי כרגע היא שיותר חשוב לי להבין את החומר של
הקורס ולדעת להשתמש בכלים שקיבלתי מאשר לקבל ציון גבוה, והאמת היא שמרגע
שאימצתי את הגישה הזאת הרבה יותר טוב לי באוניברסיטה. אני יוצאת מנקודת
הנחה שאני לא אהיה בחציון העליון של הציונים וזה בסדר, כי הכל איכשהו משרת
איזשהי מטרה לא ברורה שאני אגלה בעתיד.
שלא תבינו לא נכון, אני נתונה לייאוש כמו כל סטודנט אחר, פשוט בגלל שאני מתלבשת צבעוני הרבה יותר טוב לי.
| |
| כינוי:
דניאל קינמון
בת: 38
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
