אני הולכת להסביר בפירוט למה מעצבנת אותי התשובה "נו, היו לו\לה חיים קשים" על כל האשמה בדבר היות אותו אדם דוחה ומגעיל בשלל צורות. אני שומעת את זה הרבה, בתרבות (או לפחות מה שאני מכירה) יש איזשהי סלחנות (שמתבטאת בזה שמבליגים למישהו על זה שהוא מעצבן ודוחה במקום להגיד לו את זה כדי שישתפר) כלפי אנשים עם סיפורי חיים קשים.
עכשיו אני לא אגיד שזה לא נכון שיש לאותו אחד חיים קשים, אבל הנה כמה בעיות עם השימוש בזה בתור תירוץ ללהיות חרא בן אדם:
- מה זה בדיוק "חיים קשים"? שמעתי את המונח הזה בהקשרים של אנשים שעברו קטסטרופות לא נורמליות ובהקשר של ילדים שההורים שלהם גרושים או לא נתנו להם מספיק תשומת לב או אנשים בודדים. אם "חיים קשים" היה תירוץ רק לרמה מסוימת של קטסטרופה ומעלה אז מילא, אבל זה לא עובד אם משתמשים בזה על כל דבר, במיוחד שזה חלק מהחיים. מה שמוביל אותי לנקודה הבאה -
- החיים חרא. כן, החיים הם קשים ומעצבנים וטיפשיים. לראיה: אנחנו נולדים, ואז פתאום צריך ללכת לגן והגננת מנסה ללמד אותנו נימוסי שולחן לא הגיוניים, ומגיעים לבי"ס ויש ילדים שחושבים שמגיע להם הכל, ורוב הילדים לא מבינים כלום מהחיים שלהם וככל שעובר הזמן הם נהיים יותר ויותר חארות ואין איזשהי נקודה פלאית בה בי"ס נהיה מקום בסדר להיות בו, זה פשוט שעם הזמן מוצאים מקומות לברוח אליהם. אפילו בצבא אנשים לא באמת מתבגרים, הם סתם מתחילים ללבוש ירוק. אח"כ הולכים לעבוד ולאוניברסיטה ואם אין לך דברים חיוביים להגיד לעצמך אז נדפקת כי הכל הולך לייאש אותך. אז כל זה ממש ממש חרא וזה עוד בלי כל הטרגדיות האישיות על הדרך. לכן לכולנו יש חיים ממש ממש חרא (כי אם אתם לא סובלים בבי"ס יותר מדי כנראה שאתם מהילדים האלה שחושבים שמותר להם הכל והולכים להיות לכם חיים מלאים בחרא מסוג אחר) ולכן זה לא תירוץ, אם העובדה שהחיים שלך דרעק נותנים לך לגיטימציה להיות איכסה של בן אדם אז בתיאוריה כולנו היינו צריכים לגדול להיות סוציומטים מטומטמים שעושים דברים מפגרים בשביל הכיף, למה לא? אנחנו יכולים! אבל עובדה שלא כולם כאלה.
- בבסיס התשובה הזאת עומדת איזשהי הנחה לא ברורה שהאדם חסר אונים מול נסיבות חייו. תנו לי לסכם את עמדתי כך: בולשיט. אבל בכל זאת אפרט, אני יודעת שהרבה אנשים מסתובבים וחושבים שהם חסרי אונים מול נסיבות החיים כי אף אחד לא אמר להם שגורלם בידם (או לפחות גורלם המנטלי-מחשבתי-נפשי-וואטאבר). זה כמו שבגיל ההתבגרות כשניסיתי להסביר למה ההורים שלי ככה "מרשים לי הכל" - עצמאות היא לא משהו שמקבלים (מההורים, מהמורים או מהחברה), זה משהו שלוקחים. בדומה, עצמאות מחשבתית היא לא משהו שמקבלים, היא משהו שיוצרים. אם לא ידעת שיש לך את היכולת לחשוב בעצמך, אז כנראה שזה לא היה משהו שרצית לעשות, צר לי אך זאת האמת. להיות חסרי אונים זה עניין של החלטה, אז אם זאת ההחלטה שמישהו קיבל (גם אם באופן לא מודע), זאת הסיבה שהוא כזה דוחה, ולא "נסיבות חייו" מולן הוא חסר אונים.
- המשך הנקודה הקודמת על חוסר אונים - אוקיי, אני לא חיה בוואקום, אני גדלתי בחברה הישראלית כמו כל אחד אחר, והאמת היא שזה לא היה כזה קשה להגיע למסרים של "תהיו עצמכם!", זה היה בשפע בערוץ הילדים ובדיסני. הצעד הראשון בלקיחת המסר הזה ברצינות הוא לחשוב "אז מי זה אני-עצמי?" ואי אפשר לתת לזה תשובה אמיתית בלי להגיע איכשהו למסקנה שיש גרעין של עצמיות שלא תלוי באנשים אחרים ושזה הדבר שצריך לשים אליו לב. כמובן שה"תהיו עצמכם!" הזה גורם להרבה אנשים להרגיש שזה בסדר להיות חארות כי "זה האני האמיתי! אתם צריכים לקבל את זה!" אבל אין מצב שהם באמת חשבו לעומק על הנושא אם זאת המסקנה אליה הגיעו. אין לי בעיה לקבל מסקנות שונות מאוד משלי, אבל אם הגעת למסקנה שזה בסדר להיות אידיוט בשם האינדיבידואליזם, אז לצערי פיספסת את הפואנטה.
אין לי בעיה לקבל את זה שיש אנשים אידיוטים בעולם, אנשים שחושבים שהכל מגיע להם, אנשים שדורסים אחרים בשם האינטרסים שלהם, שעושים כל מיני שטויות - אבל אם מישהו יגיד לי "היו לו חיים ממש קשים" אני הולכת להתחיל לפרט את כל הקשיים שהיו לי בחיים ולהגיד שאם כך גם לי יש תירוץ מצוין להתנהג בכל צורה שאבחר, ושאני מתחילה מעכשיו.
תוספת עריכה: בקשר לנקודה על חוסר אונים של אדם מול נסיבות חייו - אני לא מתכוונת שאפשר למנוע מכל הדברים הרעים לקרות, אבל אני אומרת שאפשר להתמודד עם זה בהרבה דרכים, ולא כולן כוללות יחס מגעיל לסביבה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
