(כמובן שכל הנאמר הוא מנקודת מבטי בלבד - כיוון שזה הבלוג שלי אין עוד השקפה חוץ מהשקפת עולמי)
אני לא כ"כ יודעת איך זה אצל גברים, אבל ממה שאני רואה אצל נשים מערכת היחסים עם הגוף היא תמיד מסובכת - צריך לאכול, צריך לרזות, צריך לעצור את המחזור כדי שהוא לא יפריע לחיים, צריך לא להיות בהריון, צריך לשמור על עור חלק (ויש לזה לפחות 3 מובנים שונים), צריך ליהנות מהחיים, צריך להיות "משוחררת פתוחה וזורמת עם החיים", אבל צריך להיות בעלת משמעת עצמית די חזקה בשביל לעשות את כל זה
יש איזשהי תרבות פופולרית של ניתוק מהגוף - את צריכה להיפטר מהבטן העודפת שלך, כאילו שהיא איזשהו יצור מרושע ונפרד ממך, את צריכה להיפטר מהפגמים שלך כי הם כמו חיידקים מרושעים שבאים מהחלל החיצון להרוס את חייך.
נכון כל השטויות ניו-אייג' סביב להתחבר לעצמך? יש לי שיטה יותר פשוטה שלא לוקחת יותר מדי זמן - אחרי מקלחת, או בבוקר אחרי שהתאוששת מטראומת היציאה מהמיטה - למצוא איזשהי מראת גוף ולעמוד מולה בלי בגדים ולהסתכל על הגוף הזה בסימפטיה, אפשר להתחיל מלחשוב עליו בתור ילד קטן וסורר אם זה עוזר, אבל המטרה היא בסוף לשייך את הגוף הזה אלייך ולהגיד "איזה יופי שזה הגוף שלי".
אפשר להמשיך עם עוד טקסים של אהבה עצמית ואוננות אבל לטעמי העניין הזה עם המראה מספיק אם זה מאפשר את איסוף כל הסימפטיה הדרושה. הרעיון הכללי הוא שהבטן הזאת לא מרושעת, הבטן הזאת היא חלק ממני ובתור חלק שכזה אני לעולם לא ארצה להיפטר ממנה.
כולנו יודעות שאף אחת לא באמת מרוצה מעצמה - תשאלו את הבחורה הכי יפה בעולם מה היא חושבת על איך שהיא נראית והיא יכולה לספר על הדברים שגורמים לה להרגיש שהיא מכוערת. אני לא יוצאת דופן, גם אני יכולה לפרט. מה זאת בכלל אהבת האישה לגופה תחת התנאים האלה?
אני אגיד את האמת, כנראה שאני מתעסקת בגילוח וקרמים וכל זה הרבה פחות מאשר בנות אחרות (מה גם שאיפור הוא בכלל out of the question) ולמרות שאני שמנמנה עם עור שמתעקש לא להיות עקבי, אני הרבה פעמים (לא כולל תקופות מבחנים) מרגישה שאני נראית בסדר גמור ולפעמים אפילו טוב, יש לי כמה זוגות מכנסיים חומים שגורמים לי להרגיש שאני יכולה לנצח את כולם.
העניין של להיראות טוב הוא איזשהו פיקציה אבולוציונית שנדמה שאמור לעזור לנו למצוא בני זוג יותר טובים, אבל ממה שאני רואה בסביבתי (שמורכבת מקבוצה מצומצמת של well-picked friends, קצת משפחה וקצת תצפיות על אנשים זרים) האנשים שבאמת מאושרים במערכות יחסים שלהם בחרו את בני הזוג ממש שלא ע"פ מראה חיצוני, מה שמאשש את התחושה שלי היא שבסופו של דבר המראה החיצוני משחק חלק פחות משמעותי בבחירת בני זוג מאשר מה שאנשים חושבים.
מה שאני יודעת על משיכה מינית:
- זה לא מה שקורה כשמסתכלים על מישהו או מישהי ברחוב ואומרים "וואי איזה שווה"
- זה מה שקורה כשמכירים מישהו מספיק טוב עד שמשייכים את הגוף שלו אל התכונות שלו
- ברגע שקיימת המשיכה - יש מעט מאוד דברים שיכולים לשנות את זה יחסית למספר הדברים שאנשים חושבים שיכולים לשנות את זה
- זה עניין של איזשהי החלטה שמיקומה נמצא בדיוק באמצע בין המודע לבין התת מודע: זהו בן אדם יפה וזה לא באמת קשור למראה החיצוני שלו
זה מזכיר לי רגע יפה כזה שהיה ב2007 כשהתחלתי לצאת עם מישהי שגרה באיזה חור בצפון וישבנו אצלה, והיה שקט ממש ואני לא זוכרת על מה דיברנו אבל היא נשענה עליי והיה את האינטימיות העדינה הזאת שמנסים לבנות בהתחלה של ללטף את השיער והידיים, ולא רציתי להמשיך הלאה משם לפני שידעתי שאני מרגישה את המשיכה לזה. טוב, כל המאורע הזה היה לפני שידעתי שזה ממש רחוק מלהיות זה.
משום מה גם כאשר מדובר במערכת יחסים לסבית עדיין יש ציפייה להתקדמות מהירה במיטה וזה לא התאים לי בהיעדר משיכה.
מבין סעיפי הידע שלי על משיכה מינית - השני והרביעי הם מה שקורה כשלומדים לאהוב את הגוף - להסתכל במראה בעיניים אוהבות ולהגיד "איזה לחיים נהדרות" או "זה ממש מתאים שיש לי גומת חן אחת אשר צצה רק כאשר אני מחייכת את החיוך המרושע והצוחק לאיד שלי" או "איזה כיף למשמש את הבטן שלי".
רציתי לכתוב את המניפסטו שלי על הגוף ועל איך לחיות איתו בשלום אבל נדמה לי שהעצות שיש לי לחלק בנושא לא יעזרו לרוב הנשים - כי הרבה מהן מעדיפות הרבה מאוד דברים על פני לא להיות בזוגיות (זה הרי מוגדר בתור "להיות לבד" למרות שאם תשאלו אותי "לבד" זה state of mind, זה לא מצב זוגיות או אפילו מצב חברתי), הרבה נשים לא מסוגלות לדמיין עולם בו לא מורטים גבות, הרבה מרגישות צורך להצדיק את עצמן על ידי הניסיון ללמד אותי ובחורות שכמותי את הדברים האלה (רק לי זה נראה שאם הן באמת היו שלמות עם כל העיסוק האובססיבי סביב יופי לא היה להן צורך to spread the word?), הרבה נשים מרגישות שאם לא יהיו באובססיית היופי הזאת אז הבן-זוג לא יאהב אותן (עצוב לי לשמוע את זה. זה לא משפט ציני, זה באמת גורם לי לתחושת עצב)
ובכל זאת - הנה משנתי:
- צריך להכיר בכך שיופי ותחושת יופי היא עניין סובייקטיבי לגמרי -בד"כ כדי להרגיש יפה מספיק משהו אחד משמח - בין אם זה בגד שגורם לנפש הנשית לשמוח, תכשיט ממש יפה או תסרוקת כיפית
- צריך להבין שהאישיות לא משתקפת מהמראה החיצוני, היא משתקפת מההתנהגות. את הרבה יותר יפה כשאת שמחה.
- חוסר בטחון או אומללות משתקפים בשפת הגוף, זה מכער אותך. גם אם את רזה ומתלבשת באופן מרשים, רואים עלייך כשאת לא אוהבת את מי שאת.
- השקיעי במראה חיצוני רק עד שזה משמח אותך, מצאי את הנקודה הזאת ואל תמשיכי מעבר לה.
- הגוף הוא לא אויב, הגוף זה את ואת היא גוף. זה לא יעזור להיאבק בו, מה שאת צריכה זה להיות בשיתוף פעולה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
