איך מסבירים לאנשים אחרים למה יום הולדת זה כזה יום נורא מבחינתי?
כל פעם שאני נשאלת אני נשמעת ממש מטומטמת כשאני מנסה לענות. זה גם לא באמת קשור לזה שאני לא חוגגת חגים.
אני לא חוגגת חגים כי כל הטקסיות והסימבוליזם של הכל ממש דוחה אותי, אבל אני לא חוגגת יום הולדת מסיבות שנסתרות ממני.
אני שונאת את הברכות והאיחולים, אני שונאת את התשומת לב הפתאומית הזאת ביום אחד בשנה (אם אני לא מספיק מעניינת שאר השנה, נא לעזוב אותי במנוחה ביום האחד הזה), אני שונאת את זה שעושים מזה כזה משהו מיוחד (כי זה לא), אני שונאת את הצורך הזה של "לקנות מתנה" או "להתכוון לקנות מתנה" - אני לא רוצה שום דבר, אני שונאת את זה שאנשים אחרים לוקחים בעלות על יום ההולדת שלי ומחליטים לחגוג בכל זאת (בשמחה - תחגגו בלעדיי, אם זה היום הולדת שלי למה אני צריכה לסבול מזה?)
אז מה שקורה הוא שכל פעם שאני שומעת "מזל טוב" בהקשר הזה של יום הולדת נהיה לי המחנק הזה בגרון שלפני הבכי ואז צריך לבלוע אותו תוך כדי שמנסים לנהל שיחה. אני צריכה לנסות להעמיד פנים שאני מתלהבת ממתנות. אני צריכה לחשוב על טובתם של אנשים אחרים שייעלבו אם אני אנתק להם בפנים או לא אקבל בהתלהבות את התשומת לב המטופשת הזאת של יום הולדת.
נמאס לי.
לכן השנה אני לא מתכוונת לענות לטלפונים באופן גורף, ולהבריז מכל אירוע משפחתי אפשרי.
אז האבולוציה של הדברים האלה היא הזמנה למשהו כיף אחר כדי לחגוג. זה עדיין מסריח לי מאותו ריח של חרא של יום הולדת, אבל נכנסת שוב השאלה המוסרית של "מתי אני מקריבה את שמחת החיים שלי לטובת זה שמנסים לשמח אותי?".
מי אמור להתחשב במי? אני אמורה להתחשב ברגשות של אנשים אחרים ביום היחיד בשנה בו יש לי לגיטימציה חברתית להיות אגוצנטרית עד כמה שאני רוצה? או שאולי אנשים אחרים צריכים להתחשב בי וגם אם הם לא מבינים מה נסגר פשוט לצאת מהשבלונה של "יום הולדת גורר לוגית שצריך להתקשר לאחר מזל טוב"?
בינתיים הסכמתי רק לארוחת סטייק עם סבתא שלא הזכירה את המילה יום הולדת. על שאר הדברים אמרתי שלא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
