Saving the world, one cookie at a time.
|
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | | | | |
| 11/2010
פחד זה לא מודרני
היום נדבר על פחדים. אני חושבת שאנשים אוהבים לדבר על פחדים כי יש בזה משהו שמאוד מחבר בין אנשים, זה רגש בסיסי ואינסטינקטיבי שהופך את השיתוף בו לחוויה מקרבת, כי זה מאוד קל להבין פחד - לכל אחד יש משהו שהוא יכול לדמות לזה.
אבל כמו כל נושא שיחה כללי גם זה נוטה לשטחיות ורדידות - נושא הפחד, האם זה הביא לתוצאות, מה הסימפטומים, איך זה משתווה לשאר החיים וכן הלאה.
חשבתי על כל מיני דברים לאחרונה, אחד מהם זה נושא הפחד. סיימתי לקרוא ספר שנקרא Understanding Sexual Violence של חוקרת בשם Diane Scully, וחוץ מזה שהיה לי מאוד מעניין והייתי מרוצה מהלוגיקה השופעת (רכיב חסר בהרבה מאוד ספרים) הספר עורר אצלי פחדים. כשזה קורה להרבה אנשים קוראים לזה Mass hysteria, כי כששומעים בבת אחת הרבה סיפורי אונס\רצח זה מחדד את הצורך להתגונן.
העובדות הן שבעולם הזה כפי שאני חיה בו, יש רשימה של דברים מסוכנים שבחורה לא אמורה לעשות (כמו להסתובב לבד בחושך, לנסוע לבד בכבישים נטושים, למשל) שלא שמעתי על גברים שחושבים שזה משהו להימנע ממנו. אין פה תורה פמיניסטית, זה פשוט העולם. אני, לאור חומרי קריאה יותר מקיפים הגעתי למסקנה שזה לא עוזר לחיות בפחד ולכן אני לא רואה בעיה מיוחדת ללכת לבד בחושך או לעשות שלל "דברים מסוכנים".
אני מחלקת את דרכי ההתגוננות מפני אלימות לקטגוריות כאלה:
(1) יש את הקטגוריה שאני נגדה, שזה להסתובב בעולם כמו אסירה - להסתובב רק במקומות מסוימים, בשעות מסוימות, בבגדים מסוימים, תמיד עם אנשים נוספים, לוודא שכל הזמן יש מישהו שיודע איפה את נמצאת וכן הלאה. אני לא יודעת אם הייתה לי את אותה הגישה אם הייתי חובבת מועדונים ומקומות יותר פרועים, סה"כ רוב המקומות שאני מסתובבת בהם הם לא מוקדי אלימות.
(2) יש את הקטגוריה של הדברים שאפשר לעשות כדי להיות מוכנה - כלומר לפתח איזשהי אסטרטגיית הגנה עצמית שאפשר להשתמש בה בעת הצורך ושאר הזמן לשמור על אמצעי זהירות מינימליים.
הקו בין הקטגוריה השנייה לראשונה לא מאוד ברור. לאן נכנס הרצון שלי לנעול את כל הדלתות במכונית כשאני נוסעת לבד? זה היסטריה או אמצעי זהירות מינימלי? סה"כ אנחנו תמיד מפחדות מהסיכוי, עדיף לנעול מאשר הסיכוי של 1 ל 10000 שמישהו ייכנס בלי רשותי לאוטו ומשם התסריטים הופכים יותר מורבידיים ככל שאני ממשיכה לחיות בעולם הזה.
מה גם שאני לא בטוחה שהטיעון שלי כנגד קטגוריה (1) באמת מחזיק מים כשזה ממני, היות שמאז שהתחלתי ללמוד בחטיבת הביניים השתדלתי כמה שיותר להתרחק מכל מקום שיש בו אלימות לא צפויה. אז זה באמת עזר להיות תולעת ספרים\אינטרנט. העניין הוא שאולי אם באמת לא הייתי חיה בפחד הייתי הולכת למקומות כמו מועדונים או אירועים המוניים ומרגישה בנוח להשתכר שם ולנסות סמים, אבל כיוון שהפחד נמצא שם מאז ומתמיד (ולא רק מאונס, גם סתם מאלימות אקראית של אנשים) זה קצת בעייתי להפריד בין זה שאני בכל מקרה אוהבת לקרוא ספרים לבין זה שאני לא אוהבת מקומות המוניים וצפופים, כי אין פה בעיה של לו"ז או של ניגוד אידיאולוגי מסוים.
בקיצור, כמו כל פוסט אחר, גם זה נגמר ללא משפט חד משמעי.
| |
| כינוי:
דניאל קינמון
בת: 38
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
